לעת ערב, אחרי יממה גשומה, השמש שבה לפריז - ורועי לבנברג זכה לתמונה שעליה חלם מהרגע שבו החליט לצאת למסע חייו: להשלים כל מטר במסלול הטור דה פראנס, בדיוק שנה לאחר שהחלים מלוקמיה קשה שכמעט וגבתה את חייו.
עם ילדיו לצידו, לבנברג הניף את האופניים שעליהם רכב לאורך 3,338 קילומטרים - בהרים, במישורים, בגשם ובחום. המסע הפיזי היה קשה, אך המאבק הנפשי היה אולי מאתגר אף יותר - במיוחד ברגע אחד כמעט-שובר, ממש לפני קו הסיום בפריז.
"חשבתי שזהו. שאני מרים ידיים. שאי אפשר יותר", הוא מודה. "אמרתי לעצמי: ניצחתי את הלוקמיה - אז לא נורא אם הטור דה פראנס יכניע אותי".
הרגע הזה הגיע בשלב ה־20 של המרוץ, יום לפני סיומו. גשם סוער וקור מקפיא תפסו את לבנברג בירידה ממושכת. הוא רכב במשך שעות, איבד תחושה בידיים, לא הצליח לשלוט באופניים, רעד מקור - והיה קרוב להיפותרמיה.
"עצרנו בתחתית העלייה ועוד נותרו 90 ק"מ. רעדתי, קפאתי, הייתי גמור. הכנתי לעצמי את ההסבר: לא נורא אם לא אסיים".
אבל מי שמכיר את רועי לבנברג יודע שאצלו אין דבר כזה "כמעט". החברים שסבבו אותו עודדו, חיממו, החליפו לו בגדים - ובאותו רגע ניצת בו שוב ניצוץ החיים:
"נזכרתי שרק אתמול הבטחתי לאבא שלי שאין מצב שאפרוש. נזכרתי שהילדים שלי מחכים לי בפריז. זה נתן לי את הכוח לחזור לדווש".
זה היה עוד פרק במסע שהתחיל בלוקמיה קטלנית שתקפה את לבנברג בגיל 46. הוא עבר השתלת מח עצם, התאושש, והצטרף למחנה האימונים של קבוצת "ישראל פרמייר טק", שהרימה את הכפפה ונתנה לו ליווי מקצועי, ציוד, ותמיכה נפשית.
"האמת? נתתי לעצמי 10% סיכוי להצליח," הוא מודה. "אבל כשהם האמינו בי - התחלתי להאמין גם בעצמי".
במהלך הדרך, לבנברג למד דבר או שניים על עמידות אנושית:
"לנפש יש עוצמה שאין לגוף. למוח יש את היכולת לגרום לגוף לעשות את הבלתי אפשרי. ויותר מהכול - המסע הזה שינה אותי. חשבתי שאני חזק, אבל היום אני יודע: שום דבר לא יכול לעצור אותי".
ומה עכשיו? לבנברג לא נח - ולא מתכוון לנוח:
"אני יוצא לשליחות. להפיץ תקווה. להראות למי שנמצא במקומות הכי קשים שיש לאן לשאוף. זה לא שהכול ורוד - אני עדיין נוטל תרופות, הסיכון לחזרת המחלה קיים - אבל אני כאן כדי לתת".
ובינתיים? הוא מנסה לעבור על מאות ההודעות שקיבל - מאנשים שהתרגשו, הופתעו, והודו לו על ההשראה:
"הרבה לא האמינו שאצליח," הוא מחייך. "והאמת? גם אני לא".