סחט את הלימון: הרגעים שעשו לדן איינבינדר את הקריירה

"יום אחד, בגיל 8, אני יושב בכיתה, פתאום אחי הגדול בא עם חבר שלו ומוציאים אותי מהלימודים, ואמרו לי 'בוא, הולכים לאימון של בית"ר'. ההורים שלי בכלל לא ידעו. שני אוטובוסים למרכז העיר, ממרכז העיר לבית וגן, הולכים להיבחן. איך שהגעתי המאמן היה חיים מויאל, אבא של קובי, הוא אומר לי להתחיל להקפיץ כדור, להיכנס לשחק. בסוף האימון הוא אומר לאחי 'הוא משחק בשבת, אני מוציא לו כרטיס שחקן'.

"חזרנו הביתה כשההורים שלי בכלל לא ידעו. רק כשהגענו הביתה הם קיבלו עדכון. אם אחי לא לוקח אותי, לא הייתי מגיע לעולם לכדורגל מקצועני. תמיד כשהייתי קטן הייתי משחק עם אחי והחברים הגדולים שלו והוא האמין בי. אם הוא לא לוקח אותי, אין מצב שאני בכדורגל, זה בכלל לא היה על הפרק".

"עליתי לבוגרים של בית"ר, התחלתי איתם מחנה אימונים, ראובן עטר מגיע, אני יוצא מארוחת צהריים במועדון, ראובן תופס אותי במסדרון ואומר לי 'דן, אתה ממחר חוזר לנוער, אבל תקשיב, אני אומר ומבטיח לך - ברגע שאתה לוקח מאמן אישי ומתחזק וחוזר עוד כמה חודשים עם מסה, אתה חוזר ואני נותן לך לשחק'.

"זה היה שבר של החיים. לחזור להתאמן בנוער? מה זה מאמן אישי? זה לא כמו היום שכולם לוקחים מאמנים אישיים. חזרתי הביתה לאבא שלי, סיפרתי לו את הסיפור. אני נוחת אצל רוני הילל בסטודיו והתחלנו לעבוד על הכל. באותה תקופה הוא העלה לי את המסה אבל פיתח אותי בעוד תחומים פיזיים. באיזשהו מקום ההחלטה של ראובן עשתה לי רק טוב. אחרי שלושה חודשים נחתתי בבוגרים ובסוף העונה כבר שיחקתי. זה רגע משמעותי בקריירה, כי כשירדתי לנוער ז'אן טלסניקוב קיבל אותי עם הראש באדמה ועשה הכל כדי להרים אותי ולעבוד איתי על הצד המנטאלי. לקח לי זמן לעכל אבל חזרתי לפרוח בנוער וזה מה שהביא אותי מוכן לבוגרים בהמשך".

"זה היה אחרי עונת הישארות עם אלי כהן 'השריף' והרגשנו שהולכים לעונה טובה עם כל הצעירים שגדלו במועדון, אחרי עונה שאני דומיננטי ואלי כהן מאוד מחזיק ממני ורואה בי שחקן מוביל. אמנם קרית שמונה הייתה אחרי אליפות אבל אף אחד לא רוצה לעזוב את בית"ר לקרית שמונה, במיוחד שזה המקום שאתה חי בו. לבית"ר לא היה כסף לפתוח את העונה. איציק קורנפיין אמר שאין סיכוי, בכסף שהוא מוכר אותי הוא מחתים 4 שחקנים - שי חדד, עמית בן שושן, גלאבינה ושקבורץ. כבר נסענו לחתום בקרית שמונה, פתאום קיבלנו טלפון שיש איזה ספונסר שאולי יעזור לבית"ר ואישאר. עצרנו בצד, חיכינו, אבל בסוף זה לא הסתדר והמשכנו".

"זה היה בתקופת השיא של מכבי תל אביב, הם רכשו רק שחקנים ספציפיים שהם עקבו אחריהם וזאת המחמאה הכי גדולה. הייתה גם הצעה ממכבי חיפה, וזה סימן שעשית משהו. מאוד חששתי מהמעבר למכבי, להתמודד עם מפלצות - אלברמן, ראדי ומיטרוביץ' שהוא רכש של מאמן. זה שלוש מפלצות בשיא הקריירה אבל התמודדתי. פאולו סוזה היה המאמן. אחרי המשחקים באירופה ששיחקתי מעט חשבתי שזה הזמן לראות שאני לא מבזבז שנה. נכנסתי אליו לשיחה והוא אמר לי שהוא רוצה שאישאר ואקבל בקרוב צ'אנס. יצא שמכל הקשרים שיחקתי את הכמות הכי גדולה באותה עונה".

"בעונה השניה סוזה הלך ובא אוסקר. מישהו הכיר בינינו והוא אמר: 'אתה מכיר לי אותו? אני דאגתי שיגיע למכבי תל אביב'. לטענתו אז הוא שם אותי ברשימות לפני שעזב. שברתי את מסרק כף הרגל, אוסקר עזב והגיע פאקו. חזרתי אחרי כמה חודשים ולקראת ינואר ג'ורדי רצה לעשות את העסקה עם גילי ורמוט. אלי כהן 'השריף' התנה את העסקה בזה שאני עושה את הדרך ההפוכה. ג'ורדי מאוד רצה את גילי, הוא בא אליי ואמר לי 'דן, אתה עובר בהשאלה'. התנהלנו ככה במשך שבוע בערך, הוא רוצה שאלך בהשאלה ואני לא רוצה ללכת בהשאלה ולא מסכים. העסקה עמדה ליפול, ג'ורדי כעס עליי מאוד אבל ממש בדקה ה-90 החליפו אותי בבן רייכרט והעסקה יצאה לפועל. אם אני אומר כן, בן רייכרט לא בהפועל וכל הסיפור שלו עם המעבר היסטוריה".

"אחרי שסיימתי במכבי תל אביב מאוד רציתי לחזור לבית"ר ואלי טביב לא רצה. סלובו ושי ברדה רצו אותי מאוד ולא הפסיקו ללחוץ, ביקשו שאחכה והמתנתי. הייתה לי שיחה עם אלי טביב ואמרתי לו שאני מקבל פיצוי ממכבי וכסף זה לא מעניין, אם צריך גם אשחק בחינם. באיזשהו שלב הוא הבין שאפשר להביא אותי בזול והוא הביא אותי בשכר של 60 אלף דולר ונתן לי באופציה חוזה גבוה יותר, גם ביחס לאלי טביב. הגעתי לבית"ר אז שחקן יותר בוגר, יותר שלם ומבין את המשחק כמו שצריך. המשחק הראשון היה הניצחון 2:4 על מכבי תל אביב בבלומפילד עם השלושער של רוקאביציה. ג'ורדי בא אליי בסיום ואמר לי 'אתה רואה? נקמת בנו'".

"לשלוש קבוצות הגעתי אחרי אליפות. קרית שמונה לקחת אליפות ורכשה אותי, מכבי תל אביב לקחה אליפות ורכשה אותי ואותו הדבר עם באר שבע. הגעתי לשם במעמד אחר בקריירה, כשחקן משמעותי, זה גם היה החוזה הכי גדול בקריירה. אחת העונות הטובות בקריירה, עוד אליפות, שחקן משמעותי, ציון דרך עבורי".

"היה לי חוזה גבוה בבית"ר וחוגג חשב שלא משנה כמה אקצץ זה לא יעזור, והיה גם את הרצון שלו שאביאל זרגרי ישחק והוא חשב שבקרוב גם הוא יעלה הרבה כסף בחוזה חדש, הכל היה סביב כסף. בגלל שזה היה רק הבעלים לא השלמתי עם זה. ברגע שהיו"ר, המנכ"ל והצוות המקצועי רוצה שאישאר, נלחמתי. זאת התקופה הכי קשה שהייתה לי בקריירה. בגיל 31, מתקשרים אליך יום אחרי מועד ההעברות ואומרים לך 'אל תגיע יותר'. אתה יודע שיש לך שלושה חודשים עד שאתה מתחיל להתאמן בקבוצה אחרת, אתה חושש שלא ימהרו לקחת אותך, אתה חושש להמשך הקריירה.

"התחושה שאתה צריך להחזיק את עצמך בשיניים היא הכי קשה, המנטאלי זה הכי קשה, לקום בבוקר לאימונים עם אודי בן שמחון ברבע לשש בבוקר כי זה הזמן היחיד שפנוי לו. אתה קם בבוקר לאימון ללא מטרה, ללא סיבה, ללא עתיד. אתה נוסע באוטו, מגיע למגרש, שומע את הציפורים, המגרש חצי דשא חצי אדמה, אתה מתכונן ולא מבין למה, איפה המסגרת ואיפה הדרך המקצוענית והמסגרת? כשאני מסתכל אחורה אני יודע שהקריירה שלי היא בזכות הרגעים האלה שלא נשברתי, עשיתי כל מה שצריך בתקופות האלה. אם זה לעצור בתחנת דלק לקנות קרח כדי לעשות אמבטיה קרה, הייתי עושה את זה. בתקופה כזאת צריך לעשות כמה אימונים ביום כדי להישאר בתמונה".

"אני מגיע להפועל תל אביב, ולא רק שכולם ספקנים שאני בא מבית"ר, לא שיחקתי כמה חודשים ואני לא הולך ונהיה צעיר יותר. הפועל תל אביב במקום האחרון באמצע ינואר וזה לא הוקוס פוקוס להישאר בליגה. ייאמר לזכותו של ניר קלינגר שלמרות שחששתי להגיע בגלל החיבור עם הקהל והמועדון הוא עשה הכל כדי שאגיע והסביר לי כמה אני והמועדון צריכים את זה. החיבור עם הקהל היה מהיר. זה התחיל בקורונה אבל גם כשהם היו בחוץ הרגשתי שהקשר מתהדק והם מתחברים אליי. למזלי היו לי כמה חודשים לפני הפועל לעכל את הניתוק מבית"ר ולעבוד על הראש לנתק כל רגש או חשש ממשהו שיכול להרוס לי את ההחלטה המקצועית הנכונה. זה מה שגרם לי לבוא להפועל תל אביב 'אול אין'".

"זה היה בחודשים שהייתי מאוכזב זימון אחרי זימון שלא קיבלתי, למרות שהייתי טוב, זה לא פשוט היה להגיע לנבחרת מבית"ר בתקופה הזאת. רק שנבין, אני השחקן האחרון מבית"ר שכבש בנבחרת עד שירדן שועה כבש מול בלגיה, זה היה מאוד קשה. אני הייתי 4 שנים בנבחרת. כל זימון וכל כינוס באתי להתמודד עם שחקנים שעשו קריירות גדולות מחו"ל - ביברס בשיא, ניר ביטון מסלטיק, בירם כיאל מהפרמיירליג ואלמוג כהן מהבונדסליגה. מול שחקנים כאלה בנתונים הפיזיים לא הייתי שם אבל הרווחתי את הדקות כי ידעו שאני לא הכי מהיר, לא הכי חזק אבל יכול לרוץ יותר מכולם. זה הסיפור בקריירה - אף פעם לא הייתי מהיר, חזק, פיזי או אתלטי אבל חוכמת המשחק, הכושר הגופני והאופי אפשרו לי להתמודד. אלה היו הכלים שלי".