ב-2021 רד בול שברה את האחיזה של מרצדס של טוטו וולף על הפורמולה 1. מקס ורסטאפן זכה באליפות הנהגים על חשבון לואיס המילטון עם 11 ניצחונות ב-22 מירוצים. אמנם רד בול לא הצליחה לזכות באליפות היצרנים אבל כן הראתה שיש לה מה שצריך כדי להשתלט על עידן של הפורמולה 1.
וכך היה. ב-2022 רד בול השתפרה מהשנה שלפני - זכתה באליפות הנהגים ואליפות היצרנים, ורסטאפן שבר שיא ניצחונות בעונה אחת וב-2023 הקבוצה הגיעה לשיא בזכות עיצוב חדש של המכונית. ייתכן שזו היתה העונה הדומיננטית ביותר בתולדות הפורמולה 1 עם 21 ניצחונות ב-22 מירוצים. ורסטאפן סיים במקום הראשון בדירוג הנהגים ומיד אחריו חברו לקבוצה סרחיו פרס.
ב-2024 נשפכו מי קרח על הדומיננטיות הבוערת של רד בול. ורסטאפן זכה בתואר הנהגים הרביעי שלו ברציפות אבל רד בול נפלה למקום השלישי בטבלת היצרנים. וזה דווקא אחרי שהתחילה את העונה עם 7 ניצחונות ב-10 מירוצים. ואז, השבוע, כריסטיאן הורנר - הבוס של רד בול רייסינג בשני העשורים האחרונים - ואולי הפרצוף המזוהה ביותר עם רד בול, אפילו יותר מהנהג הכי מרשים בהיסטוריה של הקבוצה, ורסטאפן - פוטר.
הסיפור של עזיבתו המפתיעה של הורנר מלמד שאולי היא לא היתה עזיבה כל כך כל כך מפתיעה. בשנה שעברה התחילה חקירות של הארגון לתוך התנהלות של הורנר על התנהגות לא נאותה כלפי אישה בקבוצה. מהצד של ורסטאפן נוצר לחץ על רד בול לפתור את כל הבעיות האלה מבלי לפגוע בו ובשאיפותיו האישיות. אביו, יוס, אף קרא לפיטוריו של הורנר כי יש סכנה "שהקבוצה תקרע לגזרים" אם לא ימצא פתרון.
בסופו של דבר, הקבוצה לא פיטרה את הורנר רק בגלל התנהגותו אלא בעיקר בגלל שאכן כל האירוע הזה פגע בביצועים של הקבוצה, שכיום מדשדשת במקום הרביעי באליפות היצרנים. על הקשר החזק בין ורסטאפן והורנר בנו ברד בול את היסודות לדומיננטיות שלהם - והקשר הזה נשבר. אבל זה לא כל מה שהוביל לקריסה המקצועית. בשנה האחרונה הקבוצה גם איבדה את המנהל הספורטיבי ג'ונתן וויטלי, שהיה ברד בול מאז 2006 וזכה עימה בשיש אליפויות יצרנים. בנוסף העזיבה של המהנדס הראשי אדריאן ניואי לאסטון מארטין התגלתה כאובדן אמיתי של יתרון יחסי משמעותי של רד בול. ויותר חמור, אובדן היתרון היחסי הזה הוביל את ורסטאפן לאיים שהוא ישקול את דרכו בקבוצה, שלא לדבר על כך שהוא מפלרטט די בבוטות עם מרצדס.
וכאמור, הקבוצה איבדה השבוע את המנהיג שלה, הפרצוף שלה והאיש שאיפשר לכולם להיות בין הקבוצה הטובה ביותר בחצי העשור הראשון של העשור הנוכחי. לרד בול לא באמת היה סיכוי לשרוד את כל הטלטלות האלה ולכן כבר ביולי 2025 אבד לה הסיכוי לזכות באליפות היצרנים. מבחינת נקודות היא יותר קרובה למקום החמישי מאשר למקום הראשון, מקלארן.
הרי אין אפשרות להחזיק כל כך הרבה מתח בתוך ארגון עם תקציבים של מאות מיליונים ועם אקו-סיסטם פוליטי כל כך עדין. אין סיכוי לארגון שלא סגור על עצמו להצליח בגבהים ובלחצים הכי משמעותיים בענף שלו. ככה מתפרקות שושלות לפני שהן שושלות.
הסיפור של רד בול לא שונה מכל סיפור של קבוצת ספורט אחרת שמתפרקת אחרי שנים מוצלחות ומאיימת על הסטטוס של "שושלת ספורטיבית". וזה קורה בכל עידן, של כל ענף - מה שמלמד שהתפרקות של קבוצה היא אף פעם לא רק בגלל עניינים טכניים שקשורים לענף ספציפי אלא בעיקר לדברים בין-אישיים, שקשורים, ובכן, לאנושות.
במטא-אנליזה של 46 מחקרים בקרב יותר מ-10,000 ספורטאים שהתפרסמה ב-Journal Of Sports הראו שיש קורלציה חזקה וחיובית בין מה שמגדירים הספורטאים כ"גיבוש" לבין רמת הביצועים של הקבוצה. המספרים מראים שקבוצות שבהן הגיבוש מוגדר כ"חזק" מנצחות ב-20% יותר משחקים מאשר קבוצות שבהן הגיבוש לא מוגדר כחזק. המחקר הראה גם ש-85% מהספורטאים אמרו שהם מרגישים שגיבוש חברתי גורם להם להרגיש שכולם בקבוצה מחויבים יותר לניצחון. מחקרים נוספים הראו גם שקבלת ההחלטות של האינדיבידואל טובה יותר בקבוצה מגובשת. וזה רק הגיוני. אם התקשורת בתוך הקבוצה זורמת ורמת האמון גבוהה, אז אפשר להתמקד בשיפור מקצועי ולא בכל מיני דברים מסביב.
ולכן "שחיקת הגיבוש", היא אחד מהגורמים העיקריים לכך שקבוצות טובות מתחילות להתדרדר. או כפי שהראו במחקר של מחלקת מדעי הספורט באוניברסיטת אקסטרמדורה הספרדית: "חשיבה על עצמך ועל מעמדך והתנהגות מונעת אגו מחלישה את התקשורת, שהיא הבסיס לתפקוד ברמה הגבוהה ביותר של קבוצות". או בקיצור: צריך תקשורת בין-אישית ברמה מאוד גבוהה כדי לתחזק קבוצת ספורט - או בכלל כל קבוצה שחייבת ביצועים מחבריה ברמה הגבוהה ביותר.
הרבה פעמים, דווקא הניצחון הוא הגורם הראשי לשחיקת הגיבוש. "ההצלחה היא לפעמים הצעד הראשון לכיוון אסון" כפי שאמר פט ריילי, אולי אחד המאמנים והמנהלים הגדולים בהיסטוריה של NBA. הוא מגדיר את הבעיות שמאפיינות קבוצות מנצחות כמחלות. "מחלת האני" ו"מחלת היותר".
בגלל "מחלות האני והיותר", האינדיבידואלים בארגון המנצח - שכאמור ניצח בזכות הגיבוש והחיבור בין האנשים בו - מתחילים לחשוב פחות כחברים בקבוצה ויותר על האינטרסים האישיים שלהם. הם רוצים יותר הכרה, יותר כסף, יותר פרסום אישי ולעיתים קרובות גם חושבים יותר על העניינים האלה מאשר המשך הצלחת הארגון שהם חלק ממנו. אג'נדות אישיות יוצרות קונפליקטים פנימיים ומייצרות "קליקות" בחדר ההלבשה או בחדר ההנהלה. ובסופו של דבר, אלו הדברים שמחסלים את עבודת הצוות.
לפי ריילי יש "סימני אזהרה" למחלות האני והיותר. יהיו יותר ויותר אנשים בתוך הארגון שכל הזמן מרגישים שלא מעריכים אותם מספיק. בתוך הארגון תגדל תחושת הפרנויה שנובעת מכך שאנשים לא מקבלים את מה שמגיע להם מבחינת הכרה אישית ופרסום. קנאה גם כן משחקת תפקיד בפירוק הגיבוש. ולעיתים יהיה חבר לקבוצה שמטרתו היא להשתפר כדי להיחשב טוב יותר מחבר לקבוצה אחר - ולא כדי לסייע לקבוצה לנצח.
ככה גם נוצרות קליקות ויריבויות פנימיות, שפוגעות בקבלת ההחלטות כי לא כל החלטה שמקבל האינדיבידואל תהיה לטובת הקבוצה אם הוא חבר בקליקה כזו או אחרת. "הדבר הכי קשה בעולם לשחקן לעשות זה להקריב מעצמו כדי להיות חלק מקבוצה" אמר פאט ריילי. "הרבה יותר קל להיות אנוכי".
ויש עוד אלמנט בנפילה של ניצני שושלות כאלו ואחרות - במיוחד בספורט. "חוסר ניסיון בהתמודדות עם הצלחה" כפי שהגדיר זאת ריילי. הפורמולה 1, כעסק, צמחה בעשרות אחוזים בשנים האחרונות. אנחנו מדברים על קפיצה של יותר ממיליארד דולר בהכנסות. העסק הזה צמח בעשרות אחוזים הרבה בזכות החשיפה המדהימה של האנשים בקבוצת ה-F1 דרך הסדרה בנטפליקס. הורנר, לא רד בול, הפך לכוכב של התוכנית הזו עם סגנון בוטה במובנים מסוימים הוא הפך לגדול יותר מהמותג שהוא אמור לקדם.
אז יכול מאוד להיות שהורנר הפך לטיפה יותר מדי מפורסם. יכול להיות שמישהו קרוב לוורסטאפן - שאף פעם לא ממש שיתף פעולה עם היוצרים של Drive to Survive כמו הורנר - אמר לו את זה הרבה מאוד פעמים. יכול להיות שהדומיננטיות של הורנר בעידן הנטפליקס הפריעה גם לוויטלי וניואי, שעזבו לפרויקטים אחרים - שאולי יהיו יותר על שמם מאשר רד בול.
ובנקודה הזו חשוב לזכור מי היא רד בול רייסינג. מדובר בקבוצה, שבניגוד לקבוצות אחרות השייכות לתעשיית הרכב, שייכת לתאגיד שמטרתו למכור מיליארדי פחיות משקה אנרגיה סוכרי. זה מותג שמוכר יותר פחיות כשקבוצות הספורט שלו מצליחות יותר - כלומר כשהמותג מקבל יותר שיווק "בחינם" מול מיליארדי צופים בעולם. השיווק עובד מעולה כשאתה מסיים במקום הראשון אבל כשאתה במקום הרביעי לא כל כך.
כלומר, רד בול אינה פרארי, מקלארן או מרצדס. אין לה מאה שנות מסורת ביצירת רכבי מירוץ. היא לא "ריאל מדריד" של הפורמולה 1, היא יותר פריז סן ז'רמן של הפורמולה 1. היא כלי שיווקי למשהו שאינו מהתעשייה שהיא מצליחה בה. ולכן גם ההצלחה שלה נבעה מסגנון אחר של ניהול - שהקצין בגלל שהוא הפך לחלק חשוב כל כך בסדרה בנטפליקס, שהפכה לחלק חשוב מאוד בתוכנית השיווק של הפורמולה 1 בכלל ורד בול בפרט.
ובסופו של דבר, כשמדובר בקבוצה שאינה מזוהה עם תעשיית הרכב, יכול להיות שזה משפיע על המשמעות שכל אחד מרגיש בתוך הקבוצה כלפיי הקבוצה והמטרות הגדולות שלה. וזה עשוי לערער את התשתית האנושית בארגון - במיוחד כאשר הדברים הופכים לקשים יותר והמוטיבציה קצת נשחקת. וכפי שנכתב כאן, תשתית אנושית בארגון, בכל ארגון, בכל ענף, היא הדבר שהכי קשה לתחזק ברמה הכי גבוהה במשך שנים.
אז כן, רד בול במקום הרביעי בכל הזמנים בטבלת כל הזמנים של היצרנים בפורמולה 1 - הרבה בזכות ארבע השנים האחרונות. אבל היא עדיין מאחורי הטופ של הטופ בהיסטוריה של הענף: פרארי, מרצדס ומקלארן. האם רד בול יגלו את החוסן שיש לקבוצות האצולה של הפורמולה 1? האם לקבוצה שהיא בסופו של דבר כלי שיווקי לפחית משקה אנרגיה יכולה להיות שושלת דומיננטית לאורך שנים כמו שהיו למייסדות הענף? זה, כאמור, תלוי יותר באנשים שיגייסו מאשר הפיתוחים הטכנולוגיים שיהיו.