קל לנחש מה עומד מאחורי המהלך להגדלת מכסת הזרים בליגת העל. החשיבה היא על שיפור הרמה, אך האם השחקנים הזרים איכותיים יותר? במצב של ישראל היום ובכספים שישראל מציעה, לא ניתן להגיד זאת. יתרה מכך, קל להוכיח כי זו קלישאה.
הטענה כי הגדלת מספר הזרים תפגע בטווח הארוך בכדורגל הישראלי, ובעיקר במוטיבציה של השחקן הצעיר, הוכחה כסיבה נכונה לכך שיש להגביל. בשאלונים רבים, בעיקר בתחום המוטיבציה, עולה כי השחקן הצעיר הישראלי רואה את עצמו מקופח: לא רק שהוא לא מקבל הזדמנות, הוא נשלח לליגות נמוכות. לכאורה זה קורה כדי לקדם אותו ולתת לו דקות משחק, אך הוא לא מתקדם משום זו לא אותה רמת אימון ומשחק. החזרה לקבוצת האם קשה ביותר, מכיוון שבינתיים נכנסו זרים למשבצת.
בעולם המתקדם באימון, יש יותר ויותר שחקנים צעירים שמקבלים הזדמנות, גם בקבוצות גדולות, מתוך הבנה שצעיר מביא איתו דברים נוספים. במצב בישראל הוא לא יקבל דקות, כי יש חשש מתמיד שהצעיר לא מספיק מוכן.
דימוי. קיים לחץ מערכתי בהבאת זרים, למשל התובנה לפיה "בלי זרים אנחנו לא קבוצה". הזר, ברגע שהוא לא טוב, עדיין מקבל הזדמנויות ומשחק, אחרת זה נחשב לכישלון של המערכת. לעיתים קרובות ממשיכים עם הזר הבינוני עד תום העונה כדי לא להודות בכישלון.
מספר הזרים שהגיעו ונפלטו בפחות משנה של אימונים עולה על מספר הזרים שהצליחו להותיר את חותמם בכדורגל הישראלי, מה שאומר שבחירת הזרים ככלל היא כישלון גדול.
מדוע? נושא הגדלת הזרים פוגע במיוחד בשחקנים עם פוטנציאל שמגיעים מהליגות הנמוכות (Late Bloomer) או שחקנים שהתגלו. מאמן בליגת העל אמר לאחד הצעירים "קודם נביא זרים ואז נחליט. הרשמת אותי מאוד, אבל נחכה ונראה". הישראלי לא הוחתם, משום שהזר היה פיזית חזק יותר. החוכמה של הישראלי לעומתו לא עזרה.
הנתונים האנטרופומטריים (גובה ועוד) של הזרים מרשימים יותר ובממוצע טובים יותר מהישראלים, אך האם לא ניתן לאזן נתונים אלו ביכולת של השחקן הישראלי? הרי ויתור על כך יגרום לבעלי המועדונים להשקיע עוד פחות במחלקות הנוער, שגם ככה קורסות.
מתברר כי בהתפתחות הכדורגל, ההזדהות עם הקבוצה שלך תלויה יותר בישראלים שבה. כאשר רוב הקבוצה מורכבת מזרים, ההזדהות הולכת וקטנה עד כדי הפסקת הזדהות. זהו נימוק מובהק של סוציולוגים בספורט.
ההתקדמות של השחקן הישראלי תלויה מצד אחד בלמידה עקבית דרך האימון והמשחק ובאימונים ברמה גבוהה, ומצד שני בדקות משחק. רק שניהם יכולים לקדם שחקן. כאן יש תהליך שמגביל את ההתפתחות של השחקן הישראלי הן בעקומת הלמידה והתפתחותה, והן בלמידה דרך משחק. מצב זה פוגע במיוחד באלה שנמצאים על הגבול של ההתפתחות לבוגרים.
קבלת ההחלטה על שמונה זרים פוגעת בתפיסה המדעית בהתפתחות הענף והסביבה שלו (אוהדים). כאשר מסתכלים על ישראל וגודל האוכלוסייה, תפיסה זו של הגדלת מספר הזרים היא בבסיס שלה לא מקצועית ולא מקדמת את הענף, אלא תחזיר את הענף שגם ככה בקשיים למעמד של מדינות מתפתחות. חבל שלא רואים מודלים אחרים, כמו בילבאו או הליגה הצרפתית, שבה אפשר להחתים יותר זרים, אך רק חמישה מהם משחקים.
הקריאה פה היא להשתמש בחמישה או שישה זרים, לא יותר ממחצית קבוצה. את אלה שכן באים יש לבדוק היטב, לא רק בנתונים ובכדורגל, אלא גם בתרומתם כמודל לחיקוי, כמו בלם באר שבע מיגל ויטור, שעוד לפני שהפך לישראלי תרם רבות לתלכיד של הקבוצה.
הגיע זמנם של מקבלי ההחלטות לא להסתכל רק על הצלחה מיידית או על ההיבט הכלכלי המרכזי. אל תכבו את מה שיש.
הכותב מקדם באקדמיית ורטהיים שחקנים בשיטת OCO, בדיקות ואימוני קואורדינציה וקוגניציה.