בכל חודש יולי, מועדון הטניס בדרום-מערב לונדון פותח את שעריו לטורניר הוותיק מכולם. כיאה לג'נטלמניות הבריטית, הטורניר שומר על המסורת מאז 1880 ולא מתיימר להמציא את עצמו מחדש, אך בכל מה שנוגע למקצועי - הוא כן משתכלל ומתעדכן.
ווימבלדון מצליח להוכיח מדי שנה שאת מה שטוב לא צריך לשנות. מהדשא המטופח ועד התותים עם השמנת לצד השמפניה, מהדרך להיות ביציעים ועד לבוקס המלכותי - כל הסמלים האלה מגדירים ומסמלים את ווימבלדון כנחשק ביותר ויש האומרים החשוב ביותר בשנה.
המשטח של השכן ירוק יותר?
ווימבלדון הוא טורניר הגרנד סלאם היחידי שעדיין משוחק על הדשא. בעבר שלושה גרנד סלאמים שוחקו על דשא - גם באוסטרליה וגם באליפות ארצות הברית הפתוחה היו משוחקם כמו ווימבלדון על המשטח המקורי של הטניס. בשנת 1975 ארצות הברית עברה לשחק בחימר ירוק וב-1978 למשטח הקשה, בעוד שאוסטרליה הפתוחה המשיכה עוד עשור על הדשא לפני שעברה למשטח הקשה לראשונה ב-1988.
הדשא, שמתחיל בגובה שמונה מילימטרים בדיוק, גדל ומטופח בקפדנות במשך כל השנה עד הטורניר. ככל שימי המשחק מתקדמים, נוצרים עוד ועוד אזורים קירחים - בעיקר בקווי הבסיס. דווקא השחיקה הזאת, שחושפת את האדמה שמתחת לדשא, מקשה עוד יותר על הכדור שמגיע במהירות ובקושי קופץ.
קוד לבוש
מי שתהה למה כל השחקנים לובשים לבן בכל חלק לבוש שלהם - זה לא רק בגלל הג'נטלמניות או המעמד של המשחק, אלא דווקא סיפור שמגיע מהקמת הטורניר בשנות השמונים של המאה ה-19, בה נקבע שחובה ללבוש לבן כדי להסתיר את כתמי הזיעה של השחקנים, אשר נחשבו למכוערים והיו נראים בבגדים צבעוניים.
החוק מדגיש לבן בלבד, לא קרם, לא אפור, לא שמנת. הוא תקף לכל חלק בביגוד, מהחולצה ועד הגרביים ואפילו הסוליה בנעליים - תשאלו את רוג'ר פדרר שהתבקש להחליף את הנעליים בשנת 2013 במהלך משחק, כי הסוליה הייתה כתומה.
תמתין בצד בבקשה
אז אחרי שחלק מהכרטיסים נמכרו במכירה המוקדמת, ורק במכירה המוקדמת - כדי להגיע למגרש המרכזי או למגרש מס' 1 צריך לעבור דרך תור, ולא סתם תור - "The Queue".
זהו תור פיזי שהוא חלק מהחוויה של ווימבלדון. אוהדים מקומיים ותיירים ממתינים שעות ואף לילות בכדי להשיג כרטיס. בשקט מופתי שכולל לרוב אוהלים, שמיכות ותה חם כהתאמה למזג האוויר הלונדוני. אנשים מגיעים לווימבלדון ללא כרטיס וממתינים שעות רבות כדי לקוות לתפוס כרטיס לאותו יום משחקים בלבד, בלי אופציה לקנות לימים עתידיים. אתה רוצה להיות בעוד יום? תעמוד שוב בתור.
אלוהים שמור על מלכנו
במגרש המרכזי והאייקוני של ווימבלדון תא הכבוד (אשר נמצא במרכזו של קו הבסיס) הוא לא סתם תא אשר מכיל מפורסמים, שחקני עבר ובעלי הון - אלא גם בעלי תארים. תא הכבוד הוא הבוקס המלכותי, אשר מדי שנה מקבל אליו חלק ממשפחת המלוכה הבריטית.
המלכה אליזבת השנייה ביקרה ארבע פעמים בלבד במהלך כהונתה בווימבלדון, לראשונה בשנת 1957, ובפעם האחרונה בסיבוב השני של שנת 2010, שם צולמה התמונה המפורסמת בה אנדי מארי ויריבו יארקו נמינן הפיני השתחוו בפניה לאחר המשחק.
במשך מעל 50 שנים, הנסיך אדוארד, דוכס קנט, ייצג את המלוכה כאשר שימש כנשיא הכבוד של מועדון הטניס והקריקט האנגלי - עד 2021.
החל מ-2022, הנסיכה מוויילס, קייט מידלטון, החלה להעניק בעצמה את הגביע לזוכים והפכה לנשיאת הכבוד. הנוכחות של קייט, שמביאה איתה גם אלגנטיות וסטייל, הפכה לסמל המקשר בין בית המלוכה לטורניר.
תותים בקצפת
אחד המאכלים המוכרים של ווימבלדון הוא תותים עם קרם. התותים מיוצרים בחוות "הולו" שבקנט ונקטפים מדי שעות בוקר מוקדמות - כך שהצופים מקבלים אותם טריים מדי יום.
הסיפור מאחורי המאכל מגיע בכלל מהרומאים, שהאמינו שהתות מביא שמחה ומנקה את הדם. הוא הגיע לווימבלדון בשנת 1877, אז היו רק כמאתיים צופים, בעוד שכיום נמכרים מאות אלפי קופסאות.
לצד הקופסאות גם השמפניה הוורודה ידועה בווימבלדון, כאשר מדי שנה נמכרים כ-30,000 בקבוקים. השנה, הוחלט להעלות את מחיר התותים והקרם
זה שהכסף הוא השולט כולם יודעים, אך בווימבלדון מחליטים שדווקא הממלכתיות היא זו ששולטת. בזמן שבכל העולם השילוט נהיה מסחרי - ובטניס, הקירות מאחורי השחקנים מלאים בספונסרים וחסויות, ווימבלדון בחר להיות יוצא דופן גם כאן, והקירות נשארו נקיים, צבועים רק בירוק.
ווימבלדון מצליח להוכיח לנו שהוא לא רק טורניר, אלא גם גישה לחיים. הוא לא שוכח את המסורת, את העבר ואת משפחת המלוכה. הוא דואג שהדשא יהיה ירוק יותר ומקוצץ יותר, שהתותים יהיו טריים אחרי שנקטפו מדי עלות השחר, ושאנשים ימתינו בסבלנות בתור כדי לקנות כרטיס.
יש קסם דווקא במקום הבודד הזה שמחליט להישאר בדיוק כפי שהוא. בעולם שבו השינויים הם מהירים ותמידיים. אז כל מה שנותר זה להתלבש בלבן, לשתות כוס שמפניה ולצפות מי בסוף יניף את הגביע בסיום.