השבוע העירה אותנו האזעקה בתזמון אידיאלי למשחק 5 בגמר ה-NBA. עונה שלמה ומעולה התנקזה לרגע המכריע הזה. עקבתי אחרי הפלייאוף הזה באדיקות וציפייה לגמר, הכל היה מוכן ושקט והסלון היה ריק, אבל לא מצאתי כוחות לצפות במשחק ולהתמסר אליו. הרגשתי תשוש מהמצב, מרוקן. לא כשיר. המלחמה, האזעקות, המתח והחרדות הכריעו אותי. "תמשיכו בלעדיי", מלמלתי, "אני בחוץ". הלכתי לישון. לא מצאתי אנרגיות להתמודד עם עליצות המשחק, עם האוהדים הצוהלים שמגבירים את עוצמת הריקוד כשמזהים את עצמם על המסך בתקרת האולם, עם קלות הדעת.
מרגיש כמו לוקסוס להתלונן בימים אלה על ספורט, אבל במדור ספורט אנחנו, ספורט הוא חיינו, הפינה החמה והבטוחה שאליה אנחנו נוהגים לברוח, וכמה ארורים ואומללים הם הימים שגורמים לנו להבין שספורט הוא הבל הבלים. מלחמות, חטופים, חיילים הרוגים, הרס ואסונות, ובמקביל אנחנו מציצים בחטף לעדכונים מחלון ההעברות, נזכרים בעולם מקביל ומיד חוזרים למציאות.
את הנזק לספורט הישראלי אנחנו מרגישים בכל יום. זרים שמודיעים שלא יגיעו, קבוצות שלא מצליחות לפתוח את העונה, מאמנים זרים שתקועים בחו"ל, אפילו הלדר לופס הקשוח פתאום נבהל ותוהה למה הוא צריך את זה. אלוהים יודע לכמה זרים נעשו פניות והם דחו על הסף את האפשרות להגיע לאדמה המופגזת הזו. את כולם אנחנו מבינים. הבהלה מוצדקת.
איום קבוע מעל ראשינו. ספורטאים שלנו לא מצליחים לצאת לתחרויות. רבים מהם מתקבלים בעוינות וסובלים מחרמות. כוחות עוינים גדולים פועלים מול ארגוני הספורט בדרישה להרחיק אותנו מכל המסגרות. כמה עוד אפשר להחזיק? על פיפ"א והוועד האולימפי הלחץ בלתי פוסק. איומי חרם. נידוי. איבה. מלחמות פוליטיות מאחורי הקלעים. הספורט הישראלי במצב קבוע של מתקפה ומגננה, מתלונן על צביעות העולם, מאשים את כולם בשנאת ישראל ואנטישמיות. עזבו לנצח - כל מה שאנחנו רוצים זה רק להשתתף, שהדגל שלנו יונף.
בכדורסל הליגה בכלל לא הוכרעה. עונה שלמה משחקים, ואין אלופה. כמה עצוב. כמה אומלל זה נראה מבחוץ. זרים שרק חושבים על דרך להימלט, ומנהלת שמצהירה ש"המאבק יוכרע על המגרש!". איזה מגרש? כמה ניתוק. הפועל תל אביב חלמה על השתתפות ביורוליג, אבל לא תזכה לארח משחקים. עופר ינאי ייאלץ לספוג עוד עונה עם הפסד אסטרונומי. מכבי תל אביב בדרך לעוד עונה פיננסית, עוד עונה עם זרים בינוניים, עוד עונה בלי תקוות ויומרות ובלי יד אליהו, בלי הכוח והעוצמות שלה, עוד עונה שעוד לא החלה וכבר רוצים שתיגמר. המותג נשחק. התדמית נהרסת. הנזק משמעותי. ייקח הרבה זמן לשקם אותו.
גם בליגת העל בכדורגל הקבוצות נאבקו עונה שלמה על הזכות לשחק באירופה, אבל החגיגה הפכה לעול. מה הטעם לפגוש יריבות מאירופה, אם אי אפשר לארח אותן. מה הטעם להשתתף במפעלים המכובדים, אם המשחקים נערכים באצטדיונים דוממים בהונגריה. כל משחק הוא משחק חוץ. נסיעות מפרכות. התעסקות בהפגנות שמחוץ למגרש, בהכנות הביטחוניות. בעונה שעברה זה שיבש לחלוטין את מכבי תל אביב. התחושה היא שעדיף בלי. שאין צורך. שאין טעם. הכל מדכא.
במקביל עולם כמנהגו נוהג. דמיינו חובב ספורט לונדוני, שקורא על עסקת וירץ הגדולה בכל הזמנים בעיר השכנה, הולך לטורניר קווינס ומתכונן לווימבלדון, דמיינו את היפנים שמתכוננים לאליפות העולם באתלטיקה, את הדרום אמריקאים שמתרגשים מאליפות העולם למועדונים, כמה תמימים ונינוחים הם, איזה פינוק, איזו נוחות, כמה מעוררת קנאה הזכות להתעסק בספורט.
התלונות האלה כמובן מנותקות, מופרכות, למי אכפת מהנזק לקבוצות ספורט כשחיי אדם על הפרק. אבל הכל זה כדורגל. עצם העובדה שלקיים תחרויות ספורט הופך למאבק ולא בידור, אומר הכל. נמאס מכותרות על חרם על הפודיום. נמאס לקרוא על כוכבי ספורט ששונאים אותנו, או להתמוגג על הבודדים שתומכים בנו. נמאס להתעסק בכל מה שמסביב, ומה שמעיב. סביר להניח שגם לעולם מתחיל להימאס מאיתנו. ואנחנו, כל מה שביקשנו זה לקום בלילה, ולראות NBA בשקט.