הוא רק בן 23, אבל נדמה שדני אבדיה כבר הספיק לחיות כמה גלגולים כשחקן כדורסל. ילד הפלא מהרצליה, כוכב הנבחרות הצעירות של ישראל, שחקן רוטציה בוושינגטון, ועכשיו שחקן חמישייה קבוע בפורטלנד טריילבלייזרס. בריאיון אישי לפודקאסט "לשחרר את הדב" מבית הפודיום, הוא בחר להרחיב דווקא על נושאים רחוקים מהמגרש. בין השאר, שיתף על תקופת המשבר המנטלי שעבר בתחילת העונה, על ההתמודדות האישית בזמן ההסלמה בישראל, ועל הבחירה שלא להיעזר בטיפול פסיכולוגי אלא להישען על הסביבה הקרובה בלבד.
"אני לא עשוי מברזל", אמר אבדיה, "גם לי יש ימים שאתה לא יודע איך תיראה התפוקה שלך, שאתה קם בלי חשק. היו לי תקופות כאלה בפורטלנד, במיוחד כשעברתי לשם ולא הכרתי אף אחד. זה לא פשוט, אתה צריך לבנות מחדש הכל, גם חברתית וגם מקצועית. אבל אני מאמין בעבודה הדרגתית". לדבריו, הוא כמעט לא פונה לעזרה מקצועית. "אני לא מרגיש שפסיכולוג יכול להבין בדיוק את מה שאני עובר. אז אני פונה למי שמכיר אותי באמת: המשפחה שלי, הצוות שלי. יש לי חדר שאני מצייר בו, בצבעי שמן. זה מרגיע אותי, נותן לי בריחה".
הכנות של כוכב ה-NBA המשיכה גם כשהשיחה גלשה למציאות הישראלית. "זה פחות כיף להגיע לארץ ולהיות עם אזעקות. ברור שזה לא אידיאלי", אמר, "אבל זה הבית שלי. אני לא אורח כאן, אני ישראלי. ואני רוצה להיות פה, עם ההורים שלי, כשהאזעקות תופסות אותנו באמצע הלילה. אני היחיד שיכול לטרוק את דלת הממ"ד. אם אני לא שם, היא לא נסגרת כמו שצריך".
אבדיה מספר על לילות במקלט, על ילדים בוכים ועל שכנים שמתאספים. "יש בזה משהו אותנטי", הוא מנסה להסביר, "זה פחד, אבל גם משהו שהוא רק שלנו. משהו שבחו"ל אין סיכוי להבין".
שחקנה של פורטלנד יודע שהוא הפך לאחת הדמויות המובילות בעולם שמזוהות עם המדינה. "אני מנסה לייצג את ישראל על המגרש ומחוץ לו", הוא אומר. "לא תמיד פשוט, יש הרבה רעש סביבי, הרבה עיניים אבל אני נשאר חיובי. זה חשוב לי".
במהלך הפרק הוא נזכר גם בזכיות ההיסטוריות עם נבחרת העתודה. "ב-2020, כשכבר באנו כאלופים והיינו בבית, בישראל, הלחץ היה עצום. ודווקא אז עשינו את זה שוב. שתי אליפויות אירופה ברצף. אין דבר כזה. זה עיצב לי את האופי". בקיץ הקרוב אמור דני לשוב ללבוש את המדים הלאומיים ביורובאסקט 2025, אבל בצל מלחמה וערפל ביטחוני גם ההשתתפות של ישראל בטורניר עומדת בסימן שאלה.