איתי שכטר חושף את תחושת הריק וחוסר המשמעות שאחרי הפרישה מכדורגל. שכטר בן ה-38 שפרש באפריל 2024 הפך לפרשן ערוץ הספורט, אבל גם הקרבה לענף לא ממלאת את החסר, ובכנות יוצאת דופן הוא מודה: נפשית, עברתי תקופה קשה.
"הדשא זה החיים שלי. השחקנים, האוויר, חדר ההלבשה. אני משחק בליגת הוותיקים, אבל זה כבר לא אותו דבר. זה קשה. למי שהיה כדורגלן כל החיים, שנשם וגדל את זה, זה לא יכול להיות קל. במובנים מסוימים, זה מוות", אמר שכטר בריאיון לפודקאסט לך תחפש" מבית "All In". "אומרים שכדורגלן מת פעמיים, פעם אחת כשהוא פורש ופעם שנייה כשהוא מת באמת. כשאני מדבר על זה, עולות לי דמעות. כדורגל היה כל החיים שלי. האימונים, המשחקים. כל החיים אתה קם בבוקר ויש לך רוטינה מסוימת. אתה חי מגיל 7 עד גיל 38 את הניצחונות, ההפסדים, הקהל. כל האנרגיה, כל האדרנלין - יום אחד באים ואומרים לך, 'זה נגמר'.
"פרשתי באפריל ונתתי לכולם להבין שהכל בסדר. למשפחה, לחברים, לתקשורת - כולם חשבו שהכל בסדר, אבל לא הכל בסדר. אני גמור. הכדורגל חסר לי. בדיוק אחרי שפרשתי, יצאתי ליורו עם כאן11, ורגע אחד צרוב לי במיוחד בראש. הגעתי למלון אחרי משחק שפרשנתי ושני חברים טובים שלי היו צריכים לנסוע למקום אחר. התחיל גשם בברלין, ואני נכנס לחדר במלון לבד. אני בן אדם מאוד שמח, אני אחד שגם אוהב לשמח את כל האנשים סביבי, ופתאום פעם ראשונה, חודשיים אחרי שפרשתי, ירד לי מסך. התחלתי לבכות, התקשרתי לאשתי ואמרתי לה, 'מה המהות שלי?' התפרצתי, קיבלתי מכה. כל הזמן שידרתי לכולם שהכל טוב, אבל שם היה רגע של שבירה. חשבתי לעצמי מי אני, ומה המהות שלי. לקח לי תקופה להתאושש מזה, וכל הזמן ניסיתי להיות מוקף באנשים. חששתי להיות לבד. אני לא בן אדם של לבד, אבל ברגעים האלה גם למדתי על עצמי הרבה דברים. אני נזכר בזה, ויש לי צמרמורת. זה רגע מטורף. כל החיים שלך אתה משהו, ועכשיו אתה מנסה להראות לאשתך ולילדים שהכל בסדר. איך הכל בסדר? לא הוצאתי שום דבר מולם. כל הזמן נתתי לסביבה להרגיש שהכל מושלם, אבל ברגע הזה הכל לא מושלם. אני קם בבוקר, אין לי אימון. אני כבר לא אתן גולים, אני כבר לא ארגש את הקהל. זה רגע שלא אשכח כל החיים".
צפו בריאיון המלא
איך שכטר מתמודד עם הקושי? "בתקופה הזו אני נעזר המון באלוהים. אני מתפלל, אני מדבר איתו ואומר לו שעכשיו זו תקופה פחות טובה. אני מבקש ממנו לתת לי את הכוחות להיות שוב אני, האיש השמח הזה. זו תקופה שאתה מחפש לא להיות לבד. ליד האנשים אתה מראה שהכל בסדר, אבל בפנים זה ממש לא ככה. אני עצוב, אני לא אותו שכטר רגיל. המהות שלך בתור בן אדם כל החיים היה להיות שחקן כדורגל מצליח, ופתאום זה נעלם. גם אנשים שעושים קריירה יפה כמוני, גם אנשים כמוני שתמיד חדר ההלבשה היה סביבם, שתמיד מאחד ומשמח - פתאום הרגשתי בודד. הרבה מאוד שחקנים שאני מכיר לא הצליחו להתמודד עם הפרישה. נכנסו לדיכאון, חטפו התקפי חרדה, לחצים נפשיים, גירושים חלילה. יש הרבה שחקנים שפרשו ופתאום התגרשו. למזלי, יש לי משפחה אדירה ונפש שיודעת להתמודד גם עם רגעים כאלה".