עופר ינאי התראיין לאחרונה ל"סערה בממלכה" וביהירות אופיינית הקניט את היריבה בפומבי. "למכבי תל אביב יש DNA אחר, ווינרי? זה מועדון שסיים מקום 16 ביורוליג", אמר. "אני לא מאמין ב-DNA". ייתכן שמר ינאי לא מאמין במונחים כמו "שושלת" או "מורשת" או היסטוריה, ייתכן שהוא סבור שעולם הספורט התחיל רק מהרגע שהוא נכנס אליו, אבל כל חובב ספורט יודע שלקלישאות הארכאיות "אופי", "מסורת" ו-"DNA" עדיין יש השפעה מכרעת. ואומנם לעתים משתמשים במושג "רוח המועדון" כדי לתת להישגים מימד מיסטי, אבל הרוח הזאת - כפי שהוכיחה העונה מכבי תל אביב בכדורגל - היא גם עניין פיזי לחלוטין: היא גולים, היא לחץ על כל המגרש, היא ניצחונות, היא צלחת כסף עגולה.
גם למונח "מכביזם" יש פרשנויות רבות, לכאן ולכאן: יש המייחסים אותה למשפט של אבי כהן ("להיות מכבי זה להיות הכי גדול, הכי יפה"), יש המייחסים אותה לשמעון מזרחי ("אם זה 20, תעשו את זה 30"), אבל המהות היא פשוטה: לנצח. לגבור על היריבה. המטרה היא ברורה: לסיים במקום הראשון. לא לוותר, לא לפחד. לא רק להגיד שאנחנו מאמינים, אלא להרגיש את זה, ואז להסתער על המטרה. במובן הזה, זו הייתה אליפות מכביסטית מאין כמותה. להפועל באר שבע הייתה עונה אדירה, אין ספק, אבל התחושה הייתה שרן קוז'וך ניסה להכניס לשחקנים שלו לראש שהם "בלתי שבירים", בעוד מכבי תל אביב פשוט ידעה את זה.
כי כשדור פרץ אמר "אם באר שבע יעשו שלוש משלוש - מברוק, אבל אם לא, אנחנו נהיה שם" - זה היה הרבה יותר ממלחמה פסיכולוגית. זו הצהרה מכביסטית, מלאת ביטחון, מלאת אמונה, וכן, על הדרך גם מאיימת, מרתיעה ומעוררת יראה. ברגעים האלה, אותו "DNA" או "רוח המועדון" נכנסים לפעולה. אלה רגעי ההכרעה. יש כאלה שנבהלים, מתחילים לחשוב יותר מדי, וקופאים. ויש כאלה שמתעלים, וכובשים 14 שערים בשלושת המחזורים האחרונים. ההבטחה קוימה: הם באמת היו שם.
זו אליפות מכביסטית, דווקא בגלל שלא זכורים לאורכה הרבה רגעי התעלות, אלא כושר הישרדות. ניצחון קטן, ועוד ניצחון קשה, והרכב אומנם מקרטע אבל ממשיך לטפס. הייתה פה סתגלנות, הבנה של המצב, יכולת להישאר בחיים למרות הנסיבות. העול של הקמפיין האירופי גרם לנזק (פיזי ומנטלי), אבל מכבי תל אביב לרגע לא נתנה תחושה שהיא מוותרת. היא הייתה שם, עם הציפורניים, מסרבת להישבר. המטרה הייתה ברורה: להישאר בתמונה עד הפלייאוף, ושם, ברגע האמת, זה סיפור אחר. זו הליגה של הגדולים. הליגה שבה ערן זהבי פורח.
זו אליפות מכביסטית, כי היו בה מאפיינים של ריאל מדריד של ליגת האלופות. לא שאנחנו משווים בין המועדונים, אבל בכדורגל הישראלי מכבי תל אביב היא הווינרית המעצבנת, עם תשע הנשמות, זו שאי אפשר להספיד עד שלא שומעים את שריקת הסיום. זו שנראית בקבר אבל מוצאת דרכים להיחלץ ממנו. זו שכבר נדמה שכבר הכנעת ושברת אבל איכשהו מוצאת דרכים לנצח. ידעת שזה יקרה, והנה אתה שוב נדהם, שוב מנענע את הראש, שוב ממלמל "איך הם עשו את זה, לעזאזל, המכביסטים הארורים האלה".
והם באמת היו בקבר. דור פרץ ספג שריקות בוז בבלומפילד אחרי תקופה חלשה ואיבודי כדור. למאמן לאזטיץ' צעקו "תתפטר". באיזשהו שלב בעונה הזאת, לא הייתה בקבוצה שום נקודת אור. ההגנה הייתה אומללה. הקישור איכזב. זהבי הושפל. כולם נראו תשושים. אבל שוב, האופי. הרוח. ההיכרות של כל הליגה הזאת עם התופעה הזו. הידיעה של הפועל באר שבע שהאלופה עדיין מאחוריה, שאסור לה למעוד. הסתכלה במראה, וראתה את מכבי תל אביב מתנשפת, פגומה, אבל צמודה, לא מוותרת. זה מפחיד, מרגיז, מאיים, כנראה שגם קצת משתק.
הפלייאוף הגיע, ופתאום זה קרה. שחקנים שכל העונה היו חלשים, לפתע מקבלים כוחות אחרים. סטואיץ' ומלקין במיטבם. רביבו נהיה כוכב על, וירטואוז. זהבי חזר לכבוש. קניקובסקי פתאום מופיע. דוידה בשיאו. ומעל כולם דור פרץ. הקפטן, הסמל, הלב. האיש שיכול היה לחיות קיץ שלם עם תחושת ההחמצה מול באר שבע, אבל כוח שחזק ממנו דחף אותו עד לרגע האחרון, עד לאליפות. משריקות בוז לשחקן העונה. זאת מכבי תל אביב.