"לא עברה עונה שלא הורחקתי בכרטיס אדום. המשחק הקשוח והתפקיד שלי דרשו הקרבה. הורחקתי גם במשחק גביע המדינה חשוב, כבר בדקה ה־30, בעקבות עבירה כשחקן אחרון."
רענן דרעי נולד ב-12 ביולי 1976. "אבא שמעון ואמא פורטונה, זכרם לברכה, עלו לישראל ממרוקו, מעיירה קטנה סמוך לרבאט. אנחנו שמונה ילדים - חמישה בנים ושלוש בנות - ואני מספר שש. המשפחה הגיעה תחילה לשכונת מוסררה, על הגבול הירדני, לבית ערבי. משם עברנו לשכונת רמות. ביסודי למדתי ברמות ב', ובהמשך בחטיבה של רמות ובתיכון אורט נביאים".
היה להם מועדון בשם "מועדון השלום", בו "הכדורגל והילדים, יחד איתי, מצאו את האושר והאהבה למשחק. אדם לא מוכר שראה אותי משחק הביא אותי בגיל שבע לבית"ר ירושלים, אל המאמן הראשון שלי, אבה גינדין. אהבתי והקשבתי לכל מילה של גינדין, שעשה סדר בין קט־רגל למגרש גדול. בגיל 14 בלבד העלה אותי דני נוימן לקבוצת הנוער, כשהייתי צעיר מכולם בשנתיים לפחות. מהנוער העלה אותי לקבוצת הבוגרים יוסי מזרחי."
הוא שיחק בימק"א רק עם קבוצת הנוער. כשהיה בגיל בוגרים בית"ר כבר חנכה את טדי. "כל משחק בימק"א גרם לי לחשוב על הגדולים ששיחקו שם בעבר, ועל האוהדים שהרעישו ומילאו את המגרש ההיסטורי. כילד, החלום שלי היה לשחק ולהתאמן עם אורי מלמיליאן, שעזב למכבי תל אביב. זכיתי לשחק עם אלי אוחנה - חלוץ סופר־שחקן, שנתן בנוכחותו את הבמה לאחרים כמעט בכל התקפה. שחקן על המגרש, כמו עשרה שחקנים."
עם החולצה מספר 13 על הגב, הוא היה שחקן קשוח. "בעיקר שמירות אישיות קשוחות על שחקני היריב הבולטים, לפי הוראות המאמן. היו לי הרבה כרטיסים צהובים, וכל עונה גם לפחות כרטיס אדום אחד. לא היה קל מולי. איל ברקוביץ' זכה לשמירות אישיות סופר־צמודות - בכל משחק נגדו במכבי חיפה קיבלתי ציון גבוה במדורי הספורט, אבל ברקו התותח ידע תמיד להבקיע ולבשל עם הטכניקה שלו שערים יפים."
מעט לאחר שחגג את גיל 16 עלה לבוגרים. זה קרה לאחר שלופא קדוש העלה את בית"ר ירושלים לליגה העליונה יחד עם אלי אוחנה שחזר מפורטוגל. "עונת 1992/93 הייתה עונת האליפות. ההחלטה שקיבלתי הייתה להיות שחקן הגנתי, כזה שנותן הכול למען הקבוצה. להיות שחקן של בית"ר היה כמו לזכות בלוטו בפרס הגדול. לא רציתי להיות נער פוסטר - הגעתי לאימונים שעה וחצי לפני כולם, עשיתי אימון משקולות מקדים ולמדתי איך לטפל בגוף. זו הייתה החלטה נכונה שלי. זכינו בתואר אליפות ענק, וכנער צעיר זה היה מרגש ובלתי נשכח להיות חלק מהחגיגות עם האוהדים בירושלים וברחבי המדינה".
המודל שלו לחיקוי היה סרגיי טרטיאק. "שחקן ואדם משכמו ומעלה, דמות להערצה. להיות לידו נתן ביטחון. לצערי, כיום אין לו תפקיד במועדון, אף שהוא חי בארץ ואוהב את המדינה. שיחקתי נגד ראובן עטר, שיחקתי איתו, והוא גם אימן אותי - גאון כדורגל. אי אפשר לשכוח את פישונט, שאלוי, קוביקה, אבוקסיס, אמסלם, קורנפיין ואחרים בלתי נשכחים שהיו חלק מהקריירה שלי. בין השנים 1996-1997 שיחקתי 13 משחקים בנבחרת הצעירה תחת המאמן יצחק שום - בהחלט מכובד".
רגע אחד חקוק לו במיוחד בזיכרון. "אני זוכר את הפציעה של אלון אברמוביץ', זה קרה לנגד עיניי. יצאנו למחנה אימונים באירופה, ובמשחק מול קבוצת חובבים נכנסתי כמחליף בדקה ה־80. הכדור התגלגל לספסל, ושחקן מקומי נכנס באברמוביץ' בפראות ועיקם לו את הרגל. הוא נלקח לבית חולים וסיים את הקריירה. גם לי היו פציעות: שבר באצבע הרגל מדריכה של שאלוי, ופציעה באף מנגיחה מול מכבי הרצליה - נגדה גם כבשתי את הגול היחיד שלי עבור בית"ר ירושלים".
את מיטל, אשתו, הכיר בבילוי במועדון בירושלים: "ביקשתי את מספר הטלפון שלה, יצאנו שנתיים, ובשנת 2000 התחתנו באולמי אחוזה. יש לנו שלושה ילדים: הבכור ליאם שמעון, על שם אבא שלי, בת בשם רומי ובן קטן בשם דן."
דרור קשטן ואלי כהן "השריף" היו מאמני האליפות שלו. "קשטן היה מאמן יסודי וקשוח, דמות מזוהה עם המועדון. השריף היה מאמן שכיף לשחק עבורו - אני זוכר את רגע הורדת השפם ההיסטורי שלו אחרי האליפות. גם אלי גוטמן ניסה להביא שינוי, אך הלחץ היה עצום. למרות תמיכת השחקנים, ובעיקר של אבוקסיס, הוא עזב בשל מחלה."
הוא זוכר את אירועי האליפות אצל משה דדש בביתו: "הם היו כמו סצנות מסרט. התלבשנו חגיגית, הגיעו בכירים, כולל ראש העיר, ונאספו תרומות יפות למועדון. כל תואר הפך לאופוריה בירושלים, ונדמה היה שכולם אוהדי בית"ר."
הוא נזכר כיצד יכול היה לעזוב את בית"ר - אבל את אברהם לוי לא עוזבים כל כך מהר. "לאחר השחרור מהצבא קיבלתי הצעה כספית גבוהה ומפתה מעירוני אשדוד - חשבתי ששם אשחק יותר ואתקדם. אבל אברהם לוי סירב לחתום על המעבר. עבורי ועבור שחקנים רבים הוא היה דמות של אבא, אמא וחבר. הייתי מאוד מקורב אליו, הוא דאג לי לשכר הוגן ותמך בי בכל רגע נחוץ. רק בריאות לאברם היקר."
אם כבר נגענו בעניין הכלכלי, הסתדרת מבית"ר?
"מבחינה כלכלית, השכר שלי לאורך 13 השנים בבית"ר היה מכובד. דאגתי לחסוך, ומהכסף רכשתי דירה בירושלים. אחר כך עברתי למבשרת. היום יש לי חברת הובלות מצליחה, בעיקר באזור ירושלים, והכול בסדר אצלי כלכלית."
דמות אגדית נוספת היא מאיר הרוש, איש המשק האגדי: "הוא אדם מדהים. הוא יודע ומכיר בחשיבות העבר של השחקנים. עד היום יש במתחם בית וגן תמונות שלי ושל אחרים תלויות על הקירות. כשאני מבקש ממנו חולצה או דבר מיוחד עבור ילד חולה, הוא תמיד עונה באהבה: 'רענן, תוך כמה זמן אתה אצלי'?"
ההחלטה לפרוש ב־2004 הייתה שלו: "אחרי 13 שנים ברציפות, בגיל 30 הרגשתי שבע מהכדורגל. לא רבים שיחקו 13 שנים ברציפות באותה קבוצה. אחרי הפרישה חזרתי לשחק קצת בטירת הכרמל, מקסים לוד ועירוני רמלה. היום, כשאני מביט אחורה - הכדורגל היה אהבה גדולה."
הוא נפגש עם שחקני עבר - אודי אשש, קורנפיין, טרטיאק ואחרים. "חשוב לי שאוהדי בית"ר מזהים אותי ברחוב ומזכירים את תקופתי כלוחם על המגרש. אני הולך למשחקי הקבוצה, ומאושר לראות את האוהדים חוזרים ומתחברים לשחקנים. העונה, בית"ר היא הקבוצה הכי מלהיבה בליגה, ואני מאמין שהיא תביא את הגביע לבירת ישראל."