אינדיאנה ממשיכה לעשות את הבלתי ייאמן. הפייסרס עלו הלילה (בין רביעי לחמישי) ליתרון 0:1 בגמר המזרח אחרי ניצחון 135:138 על הניקס, בערב גדול במדיסון סקוור גארדן שהסתיים בעוד מהפך אופייני של הפייסרס. אינדי הייתה בפיגור של 17 נקודות עמוק בתוך הרבע האחרון, ופיגרה ב-14 נקודות כשנותרו 2:51 דקות לסיום. על פי סוכנויות ההימורים, באותה נקודה כשנותרו קצת פחות משלוש דקות לסיום, ההסתברות לניצחון של אינדיאנה עמד על 00.3% (לעומת 99.7% של הניקס).
אבל עבור רבים זו כבר לא הפתעה. "הפייסרס היתלו במוות שלוש פעמים בפלייאוף הזה", מזכיר כתב "וושינגטון פוסט" בן גוליבר: בפעם הראשונה, מילווקי הובילה עליהם ב-7 הפרש כשנותרו 35 שניות לסיומו של משחק 5 בסיבוב הראשון (סבירות של 97.9% לניצחון של הבאקס); בפעם השנייה, קליבלנד הייתה יתרון של 7 בדקה האחרונה של משחק 2 בסיבוב השני (סבירות של 95.9% לניצחון של הקאבס). ואז הגיע המשחק מול הניקס.
ריק קרלייל טוען שמסורת הקאמבקים שהפייסרס מפתחת בפלייאוף, היא לא מקרית. "זה שריר. וככל שאתה מתאמן עליו יותר, הוא נעשה חזק יותר", אומר המאמן. "באופן כללי, שחקני NBA הם דבר מדהים. הם נכנסים לקצב, ופתאום עושים דברים מדהימים".
את הקאמבק האדיר של אינדיאנה חתם סל באזר מטורף של טייריס הליברטון, שקבע 124:124 בתום הזמן החוקי. כוכב אינדיאנה ממשיך להוכיח את עצמו כשחקן קלאץ' יוצא דופן: עד כה יש לו בפלייאוף שלושה סלי ניצחון/סלי שקובעים שוויון בחמש השניות האחרונות של רבע רביעי או הארכה - במשחק 2 מול קליבלנד הוא קלע שלשת ניצחון 1.1 שניות לסיום, ובמשחק 5 מול מילווקי הוא קלע ליי-אפ מנצח עם 1.4 שניות על השעון. הלילה הוא כבר היה בדרכו לטבעת, כשלפתע שינה כיוון, חזר אחורה ולקח זריקה קשה שקיפצה על הטבעת וצללה פנימה.
הליברטון חגג בהתחלה את מה שנראה היה כמו שלשת ניצחון, עם תנועת החניקה המפורסמת שעשה רג'י מילר לספייק לי בשנת 1994.
"לא תכננתי את זה, אבל בסדרה מולם בעונה שעברה כולם חיכו שאעשה את התנועה הזאת בשלב מסוים. בזמנו חשבתי שזה צריך להרגיש כמו הרגע הנכון, והלילה הגיע הרגע הזה, או לפחות ככה חשבתי", אמר הליברטון בסיום. "אם הייתי יודע שזה רק סל של שתי נקודות, לא הייתי עושה את זה. במובן מסוים, 'בזבזתי' את זה. ואם אעשה זאת שוב, יחשבו שאני מגזים".
רג'י מילר שפירשן את המשחק עבור הטלוויזיה, ישב על הפרקט במדיסון סקוור גארדן וראה את הליברטון משחזר את התנועה המפורסמת, 31 שנה אחריו. "צפיתי ב-Winning Time (הסרט הדוקומנטרי על היריבות על אינדיאנה לניו יורק בשנות ה-90) משהו כמו 15 פעמים בתור ילד, ואני זוכר שהפייסרס לא ניצחו באותה סדרה בסופו של דבר. אנחנו לא רוצים לשחזר את זה - אבל כן, זה היה רגע היסטורי, וברור שזה היה יותר עניין אישי של רג'י מילר מול ספייק לי. אבל היום רציתי שהוא (רג'י מילר) יראה את זה יותר מכל אחד אחר", סיפר הליברטון. "זה היה רגע ממש מגניב. כיף לכתוב את ההיסטוריה מחדש, לכתוב אותה בעצמנו, עם כבוד ואהבה לאלו שעשו זאת לפנינו. זה רגע שלא אשכח".
הסל של הליברטון, כשהכדור מקפץ גבוה מעל הטבעת ונוחת בתוכה, הזכיר לריק קרלייל סל אחר. "כששיחקנו בבועה בפלייאוף 2020, כשהייתי בדאלאס, דמיאן לילארד קלע שלשה כזאת בדיוק. זה היה דקה או דקה וחצי לסיום, אבל זה עדיין היה סל קלאץ' גדול. אז הדברים האלה קורים".
האם הליברטון הגזים כשביצע את התנועה המדוברת? יש מי שחושב שכן, אבל לריק קרלייל ברור: "שחקנים יכולים לעשות מה שהם רוצים. זה עניין אמוציונלי, ובכל מקרה זה לא ביג דיל. טייריס הרוויח את הזכות לעשות כל מה שהוא רוצה, ולחגוג איך שהוא רוצה".
הגיבור השני של אינדיאנה היה ארון ניסמית', שקבר 30 נקודות. הגארד האלמוני יחסית צלף שש פעמים מחוץ לקשת ברבע האחרון - דבר שכוכבים כמו סטף קרי, דמיאן לילארד ודווין בוקר (ובויאן בוגדנוביץ' ומייקל פורטר ג'וניור) עשו לפניו במשחק פלייאוף. במובן הזה ניסמית' עשה היסטוריה, משום שהוא היה היחיד שעשה זאת ברבע האחרון.
"זה לא אמיתי. זו כנראה התחושה הכי טובה בעולם", אמר ניסמית'. "אני מת על זה שהסל מרגיש פתאום בגודל של אוקיינוס, ואתה מרגיש שכל דבר ייכנס...זה כל כך כיף".
ויש לו גם מחמאות להליברטון על הסל האדיר. "כנראה שזה מסוג הדברים שקורים לשחקנים מיוחדים ואנשים מיוחדים כמו טייריס. הוא ממשיך להדהים אותי בכל פעם מחדש".