כששואלים חובבי כדורגל את מי העריצו בנעוריהם, ניצוץ נדלק בעיניהם ומיד אחריו מתחיל לרוב ניים דרופינג מפואר: מסטלמך ועד ואן באסטן, מרוזנטל ועד די סטפנו. אבל אם תשאלו אותי את אותה שאלה, התשובה שלי תהיה שונה: קראו לו חיים ברעם והוא היה פרשן הכדורגל הטוב ביותר שראיתי מימיי.
כילד ניינטיז נטול כבלים, אפשרויות הצפייה שלי בכדורגל היו מוגבלות. אבל מעבר ל"משחק השבת" ו"הדקה ה-91", חיכיתי קודם כל ללילות ראשון, אז שודרה בערוץ הראשון "כדורגל עולמי", תכנית שסיפקה הצצה לליגות הבכירות של אירופה.
"כדורגל עולמי", אותה הנחה מאיר איינשטיין המנוח כשלצדו אבי רצון, חיים ברעם ופרשנים נוספים, עיצבה את השקפת עולמי על כדורגל, ואני בטוח שגם של רבים אחרים מבני דורי. האמת היא שתקצירי המשחקים מאיטליה, גרמניה וכו' היו החלק הפחות מלהיב בתכנית, כי מיד אחריהם הגיעו הדיונים הלוהטים באולפן, ובמיוחד הקרבות הסוערים בין אבי רצון לחיים ברעם.
רצון כיכב בתכנית על תקן מעריץ של הכדורגל האיטלקי, קרי - הגנות ברזל, בלמים קשוחים ומשמעת טקטית. מבחינתו חילוץ כדור בגליץ' במרכז המגרש הוא אירוע מפעים לא פחות מגול לחיבורים בדקה ה-90. 0:1, אליבא דרצון, היא תוצאה מרגשת לא פחות מ-3:2.
המזל הוא שמן העבר השני ניצב חיים ברעם. כשהוא מצויד בלשון עוקצנית, סרקזם בריא וחוש הומור מפותח, ברעם ז"ל היה ההפך הגמור מכל מה שרצון מייצג, אפילו בלי להיכנס לפוליטיקה. ברעם הבין כי כדורגל הוא קודם כל הצגה, שואו, וככזה מטרתו העליונה היא לספק הנאה לקהל.
תפיסת העולם של ברעם, שכאמור השפיע עליי עמוקות ובמידה רבה עיצב את הגישה שלי למשחק עד היום, היא שכדורגל מהנה הוא קודם כל כדורגל התקפי. ברעם העריץ את הפנטזיונרים, שחקני ההתקפה היצירתיים, ובז לטקטיקות שנועדו לדכא אותם ולמנוע מהם להבקיע.
אם רצון חגג את חילוצי הכדורים, ברעם חגג את הכדורגל השמח, את הדריבלים, את הדאבל פסים ומעל לכל - את השערים. לא פלא שברעם טבע את הביטוי "אנטי כדורגל": הוא בז לבונקריסטים, לכל מי שדגל בכדורגל אפור ומשעמם, מתוך הבנה שלאורך זמן זו פשוט מכת מוות לענף. מנגד, הוא הילל את המאמנים שתפיסת עולמם הייתה הפוכה ושזכרו שמטרת המשחק היא להבקיע שערים. ברעם היווה מבחינתי את הנוגדן האולטימטיבי לחיידק ה"אנטי כדורגל" שפשה בכדורגל העולמי והמקומי.
נכון, יש משהו נאיבי ותמים במחשבה שכדורגל יכול להיות כל כולו התקפה. קל להגיד ש"צריך לשחק התקפי" בכל מצב ובכל מחיר, והרבה יותר קשה ליישם. ועדיין, זו לבטח גישה בריאה יותר לענף שמבוסס רובו ככולו על הנאת הצופים. העונה הנוכחית המופלאה של ברצלונה של הנזי פליק, למשל, במיוחד בהשוואה לקודמתה האנמית, מוכיחה בפעם המי יודע כמה כי זו הגישה הנכונה.
על פי המסורת היהודית, מי שנפטר ביום הולדתו נחשב לצדיק גמור. בשבוע שעבר, בדיוק ביום הולדתו ה-84 (הלועזי אמנם), חיים ברעם הלך מאיתנו. לא הכרתי את האיש, ומהיכרותי השטחית עמו דרך המסך אני די משוכנע שהוא היה מתנגד להגדרתו כך, אך בדבר אחד אני בטוח: אני ורבים מבני דורי חייבים תודה ענקית לאיש הזה על שטבע בנו מגיל צעיר את האהבה לכדורגל היפה.