"עמוק בפנים תמיד יש בי צל של דאגה שמשהו רע עלול לקרות. אבל מעל הכול, יש לי אמון אדיר באלוהים. אני משתדלת כאישה בוגרת להבין את המעשים של אבי" — כך אומרת רוז'ה קוזקובסקה. הספורטאית הפראלימפית המעוטרת, שסבלה כילדה מהתעללות קשה מצד אביה, אבל עכשיו מספרת שהיא סלחה לו.
קוזקובסקה היא אתלטית שהתפרסמה בפולין כשהתחרתה בטוקיו 2020 (המשחקים נערכו ב-2021 בגלל הקורונה), אז הפכה למדליסטית זהב פראלימפית בזריקת אלה ומדליסטית כסף פראלימפית בהדיפת כדור ברזל. לאחר הצלחותיה, נחשף שהיא חולה בין היתר בדלקת מפרקים ניוונית ושיתוק חלקי — ושבילדותה הייתה קורבן לאלימות ביתית אכזרית.
אביה נהג להכות אותה עד לאבדן הכרה והתנגד באופן נחרץ לעניין שלה בספורט - בין היתר בגלל המגבלות שלה. פעם אחת, הוא נעץ לה גרזן בברך, בתגובה להצלחתה בתחרות בית ספרית. המעשה הזה הוביל אותו לבית הכלא ואותה לחיים חדשים, מחוץ לבית הזוועות בו גדלה.
הסיפור של רוז'ה מוצג בסרט תיעודי והעיתונאי לוקאש יכימיאק צפה בו והוצף רגשות, עד כדי כך שלא היה יכול להמשיך הלאה עד שיישב איתה לריאיון ארוך. התיאומים ארכו כמה ימים והוא סיפר שמאוד התקשה לישון במהלכם, או בכלל לתפקד כרגיל.
"אבי כבר מזמן חופשי", היא סיפרה לו, "הוא קיבל עונש של שנה ושמונה חודשים בבית הכלא, ושוחרר כשהייתי בת 16. היום אני בת 35. בטח ראית שבסרט אני אומרת שהמשפחה שלי לא מורכבת בהכרח מקשרים ביולוגיים. יש לי משפחה 'מאמצת' — והיא הטובה ביותר שאי פעם יכולתי לחלום עליה".
רוז'ה המשיכה וסיפרה: "פעם אחת, הגיעו אלינו השכנים — מארק ובתו אולה. שוחחנו, ופתאום שמתי לב שאולה עונדת טבעת. ידעתי שיש לה חבר, אז שאלתי אם זו טבעת אירוסין. אולה ענתה: 'לא, היא מאבא שלי'. היא צחקה ואמרה שהייתה מעדיפה אייפון. אמרתי לה: 'גם אני קיבלתי מאבא שלי משהו חשוב. לא טבעת, אבל חבילה שלמה של חוויות ושיעורים לחיים'. אחרי כל השנים האלה, אני אומרת תודה. זה מה שעיצב אותי להיות מי שאני היום: אדם חזק, אבל גם רגיש".
כשנשאלה האם סלחה לאביה, השיבה: - אני אגיד את זה ככה: "אני לא נוטרת טינה, כי טינה היא החושך הכי גדול שאדם יכול לשאת. אין דבר עצוב מזה. לכן, יש לי קשר עם אבא שלי. המשפחה שלי ענייה מאוד. כילדה ענייה בעצמי — שאני עדיין נושאת בתוכי — אני משתדלת לעזור להם. לפחות פעמיים בשנה, בחג המולד ובחג הפסחא, אני מכינה להם חבילות - לפי מה שאני יכולה להרשות לעצמי. אני מבקרת, מביאה בגדים, חומרי ניקוי, אוכל. חלק אני קונה, חלק אני אוספת מאנשים - בגדים במצב טוב שאחרים כבר לא צריכים, כדי שגם לאחים שלי יהיה, אפילו כבגדי עבודה. באמת שאין להם כסף לכלום. חלק מזה נובע מהתמכרויות. אבל זו המשפחה שלי - ואת המשפחה לא בוחרים".
על המשפחה הביולוגית שלה סיפרה: "אמא גרה לבד כבר הרבה מאוד שנים. האחים שלי גרים אחד ליד השני, אבל כל אחד ב'יחידת מגורים' משלו. האח הבכור גר עכשיו בקרוואן, האח השני שלי הוא אוטיסט, והוא גר בדירה רעועה. יש שם אולי שלושה מטרים רבועים. כשהאפוטרופוסים שלי ראו את זה, הם השתנקו. אנחנו עוזרים לו במיוחד לפני החורף - מביאים שמיכות ודברים חמים, כי יש שם קרשים שבורים ורוח מקפיאה. לאחרונה הצלחתי להשיג מכולה חדשה עבורו - אני אתקן אותה ואעביר לו, כדי שיהיו לו תנאים טובים יותר לחורף הבא".
הספורטאית הפראלימפית גם סיפרה: "כשאני מבקרת את המשפחה הביולוגית שלי, אבי המאמץ תמיד נמצא לצידי. ככה קל לי יותר ללחוץ את היד של אבא, אפילו לחבק אותו. עמוק בפנים תמיד יש בי חשש שמשהו רע עלול לקרות, אבל מעל הכול יש לי אמון אדיר באלוהים. אני מאמינה שצריך לתת לאנשים הזדמנות שנייה. לסלוח - כי אולי הוא פשוט לא ידע אחרת. אולי אף אחד לא לימד אותו אהבה. אני מנסה להבין את מעשיו כאישה בוגרת. אני לא מצדיקה, חס וחלילה. אבל אני מאמינה ששום דבר לא קורה סתם. לכל דבר יש מטרה - שנהפוך לאנשים טובים יותר, קרובים יותר לאלוהים".