ב-11 במאי 1985, לפני 40 שנה בדיוק, נערך המשחק האחרון של העונה בליגה השלישית בין המארחת ברדפורד סיטי ללינקולן סיטי. בסופו של המשחק הקבוצה הביתית היתה אמורה לקבל גביע ולחגוג את עלייתה לליגת המשנה. היציעים של הוואלי פארייד, האצטדיון העתיק שנבנה עם הרבה עץ ב-1886, לא נוקו במשך שבועות לפני האירוע. מתחת ליציעים נאגרו כמויות אדירות של זבל והקהל עליהם תמיד עישן.
במהלך המשחק, אחת מהסיגריות נפלה בין הכיסאות לאשפה שמתחת ליציע המרכזי. וב-15:40, כלומר 40 דקות לתוך המשחק, השדר ג'ון הלם אמר שנראה שהתחילה שריפה על היציע. תוך ארבע דקות, בגלל הרוח - היציע כולו עלה באש. אוהדים ניסו לברוח אבל גדר מנעה מרבים מהם לרוץ לתוך מגרש. השערים מאחוריהם היו נעולים.
56 אוהדים נשרפו למוות. 265 נפצעו. 50 אוהדים אחרים קיבלו תארי כבוד מהמשטרה והרשויות בזכות התנהגותם ההרואית, שהצילה עשרות או מאות אנשים אחרים מגורל מחריד. בחקירה שאחרי האסון, הובהר שהיו אזהרות, כולל אחת של מחבר מועצה מקומית שטען במכתב למועדון ולרשויות המקומיות "שיש סיכון משמעותי לשריפה מסיגריה שתיזרק על ערימות האשפה מתחת ליציעים". גילו גם שתוכנן שיפוץ להחליף את העץ בוואלי פארייד לברזל ולכן לא טרחו להשקיע בשיפור הבטיחות ומצב הלכלוך באצטדיון המתפורר.
הבעלים של הקבוצה והאצטדיון, סטפורד הגינבות'אם לא נחקר. ב-2015 נער ששרד את האסון וכתב ספר עליו גילה שהבעלים העשיר של הקבוצה, איש עסקים מקומי שרכש אותה ב-1966, דרש תשלומי ביטוח חשודים על שריפות. הרשויות חקרו את הנושא ולא הגיעו למסקנות חותכות אבל כן ידעו לספר שהגינבות'אם היה במצב כלכלי קשה ולקח ביטוחים "חשודים" על האצטדיון.
האירוע בברדפורד היה אחד בסדרת אירועים קשים באצטדיונים המיושנים בבריטניה ואירופה בשנות השמונים. ב-1985 התרחש אסון הייזל בגמר הגביע האירופי בין יובנטוס לליברפול. באסון הזה נהרגו של 39 אוהדים בגלל קריסת קיר עליהם. ב-1989 אסון הילסבורו הוביל למותם של 97 אוהדי ליברפול בחצי גמר הגביע בשפילד. באירועים הללו הרשויות מיהרו להאשים את התנהגות האוהדים, האלכוהול ששתו ואת החוליגניזם שלהם - ורק חקירות בדיעבד, שנים אחרי, חשפו את אשמת הרשויות, שאחראיות לתשתיות, וגילו שבצע הכסף של בעלי הקבוצות ורשויות הכדורגל הובילו לדחיסת אוהדים לתוך יציעים לא ראויים.
היחס לאוהדים באותם שנים - מרשויות החוק, רשויות הכדורגל ובעלי הקבוצות - היה מזעזע. הגדיל ועשה קן בייטס, הבעלים הנוראי של צ'לסי לשעבר, שב-1985 הקיף את היציעים בגדרות מחושמלים כדי למנוע פלישות של אוהדים למגרש בסטמפורד ברידג'.
ב-1990 פורסם דו"ח טיילור, שהיה אחד ממספר דו"חות שהוגשו אחרי וועדות חקירה לתוך האירועים בכדורגל. הדו"ח של השופט לורד פיטר טיילור היה המשמעותי ביותר כי הוא זיהה ומתח ביקורת חריפה על הצורה המחרידה שבה תעשיית הכדורגל התייחסה לאוהדים עד אסון הילסבורו.
הדו"ח הוביל לכך שהאצטדיונים שופצו או נבנו מחדש והיחס לאוהדים השתנה לחלוטין. הקמת הפרמיירליג ב-1992 והרפורמות הכלכליות שבאו עם ממשלת הלייבור של טוני בלייר, הובילו לשינוי מהותי בתפיסה של מה הוא אוהד כדורגל בבריטניה. הוא הפך מאוהד ללקוח כדורגל. זה הוביל לסט בעיות אחרות לגמרי שאולי לא מסכנות חיים אבל כן מנצלות את קהל האוהדים הענק בבריטניה.
אוהד כדורגל זה קונספט בריטי - ממש כמו שכדורגל הוא קונספט שנוצר בממלכה. אהדת קבוצה החלה כתופעה חברתית במהלך המהפכה התעשייתית בבריטניה. בעידן בו אנשים גרו בצפיפות, נשמו זיהום אוויר וסבלו - מגיל ילדות - מבוסים שלא איכפת להם מרווחתם האישית.
העבודה היתה במפעלים צפופים ותהליך האורבניזציה נכנס לאחד משיאיו: אוכלוסיות הערים צמחו במאות אחוזים על פני מספר שנים בודדות ורוב האנשים היו מנותקים מהשורשים התרבותיים שלהם. קבוצות כדורגל הוקמו על ידי אנשי דת שהיו מודאגים מאלימות והפקרות הנוער או על ידי עובדי מפעלים שחיפשו פעילות ספורטיבית מחברת עם חבריהם לפס הייצור. גם מפעלים וארגונים הקימו בעצמם קבוצות כי חיפשו דרך לייצר תחושת הזדהות עם החברה בקרב העובדים. המשחקים, עבור רוב האוכלוסייה, היו הדבר היחיד שהם מחכים לו אחרי שבוע עבודה קשה במפעל.
הם גם הפכו לבידור היחיד עבור מעמד הפועלים. בידור שהתקיים, בדרך כלל, באזורים פתוחים ויחסית ירוקים ונעימים: פארקים או אדמות חקלאיות שננטשו. בתחילת דרכו רבים מצאו תחושת קהילתיות אך ורק רק בכדורגל. בעוד שמהגרי עבודה ומקומיים מצאו מטרה משותפת באהדה לקבוצה המקומית.
אצטדיוני כדורגל הוקמו על ידי אנשי עסקים שראו את הפוטנציאל העסקי במאות אלפי האנשים שהתעניינו במשחק. מעטים מבעלי הקבוצות היו ממעמד הפועלים. הם היו בעלי מפעלים ומעלה - לורדים למיניהם, ששירתו את הממלכה בהודו או באפריקה והתרגלו להסתכל על הנתינים כאל בני אדם נחותים מהם.
אצטדיוני הכדורגל באנגליה הוקמו עם יציעים תלולים - לא כדי שיהיה נעים לשהות בהם ביום כיף היחיד שלעובדי המפעל יש בשבוע - אלא כדי שתתאפשר כניסה של כמה שיותר אנשים. הם לא היו אצטדיוני ספורט עם מסלול אתלטיקה כי אף אחד לא צפה באתלטיקה. היציעים היו מלאים וקרובים לדשא. זה יצר, מצד אחד - מקום מפגש קהילתי שהביא אליו עוד ועוד אנשים ומצד שני הזדמנות עסקית ללורד להרוויח יותר מהמשחק המשונה הזה שכולם אוהבים.
זו גם לידתה של "המערכת היציבה ביותר של קפיטליזם" לפי פרופ' סטפן שימאנסקי, מומחה לעסקי כדורגל, שהראה כי ב-1932 היו 88 קבוצות בארבע הליגות האנגליות וכיום לפחות 95% מהן עדיין קיימות, בעוד שיותר מ-80% מהחברות המסחריות הכי גדולות באותו הזמן כבר לא קיימות. המערכת הזו של הכדורגל יציבה בעיקר בגלל נאמנות שעוברת מדור לדור לקבוצה.
הרבה השתנה מאז בעולם ובכדורגל. מלחמות עולם, מיתונים, הפיכות אבל דבר אחד לא השתנה. הרצון של הבעלים של הקבוצות האנגליות להרוויח כסף מנאמנות האוהדים למוצר שלהם. נאמנות שמאפשרת למועדון להחזיק ב"מונופול רגשי" על האוהד. הרי האוהד לא יעזוב את המוצר בגלל שהוא לא טוב. ההפך, דווקא במצב גרוע של המוצר, צריך להראות עוד יותר נאמנות לפי ההיגיון הקהילתי של הכדורגל. "המועדונים פשוט מנצלים את הנאמנות של האוהדים ואני חושב שהגיע הזמן שהאוהדים יתאחדו ויגידו די עם זה" אמר דאנקן דראדסו, מנכ"ל עמותת האוהדים של מנצ'סטר יונייטד, ל-BBC.
העונה, 19 מ-20 המועדונים בפרמיירליג העלו את מחירי הכרטיסים והתאחדות האוהדים המקומית (FSA) התחילה העונה בקמפיין שנקרא "הפסיקו עם ניצול הנאמנות". הם מימנו כמה מחאות ענק בקרב אוהדים ותמכו במאבקים של אוהדים נגד הבעלות של קבוצתם. הצעדים הללו לא ממש עזרו. מועדונים מסוימים כבר הודיעו על העלאת מחירי הכרטיסים לעונה הבאה והסבירו שזה הכרח כי עלויות ההוצאות השוטפות, בעידן בו מנצ'סטר סיטי, פריז סן ז'רמן, ניוקאסל וקבוצות אחרות בבעלות נסיכויות נפט ואוליגרכים, מעלות את העלויות התפעוליות.
לפי דו"ח של אופ"א, הקבוצות בפרמיירליג מרוויחות לפחות 830 מיליון ליש"ט ממכירת כרטיסים. וזה נתון שגדל ב-10% בעונה בממוצע. בספרד, לשם, השוואה, קבוצות מכניסות רק 481 מיליון ליש"ט ממכירת כרטיסים ובבונדסליגה, שם היציעים מלאים בכל משחק - גם בליגה השנייה - מכניסים רק 430 מיליון ליש"ט ממכירת כרטיסים.
ורוב ההכנסות בכלל לא מגיעות היום ממכירת כרטיסים אלא ממכירת המוצר בטלוויזיה ולנותני החסות הגלובליים, שרוצים להשתמש בפופולריות של המשחק כדי לחשוף את מותגם. אם היה לקבוצות הגיון של גוף קהילתי ולא עסקי, הכרטיסים היו מסובסדים על ידן והיה מתאפשר לקהל צעיר להיכנס למשחקים.
גם קהילות שלמות היו נשארות באצטדיון ולא מוחלפות על ידי תיירי כדורגל (שמשלמים הרבה יותר על כרטיסים) או חברות מסחריות שרוכשות תאי צפייה במאות אלפי ליש"ט. אבל רוב הקבוצות באנגליה בבעלות אנשי עסקים - כשבפרמיירליג רובם הם זרים. הם לא מתעניינים בכל השטויות הקהילתיות האלה. הם חושבים הם איך הם ממקסמים את ההכנסות מהמונופול הרגשי הזה שהם השתלטו עליו - כדורגל.
כיום, 40 שנה אחרי השריפה הנוראית בברדפורד, המגרשים הרבה יותר יפים ותקינים. התנהגות האוהדים - הרבה בגלל המגרשים והרבה בגלל מחירי הכרטיסים - "תקינה" גם. אבל האינטרס של בעלי הקבוצות, שגרם לכל האסונות בכדורגל האנגלי, עדיין אותו אינטרס: מכדורגל צריך להרוויח כמה שיותר מהאנשים שהוא לא היה קיים כעסק בלעדיהם.