יש חוקים לא כתובים בכדורגל. לא משנה אם אתם יושבים ביציעים בטדי, טרנר, סמי עופר או על הספה בבית - יש דברים שפשוט לא אומרים ולא עושים בזמן המשחק של הקבוצה שלכם. הקבוצה מובילה? צריך לשתוק. אתם נראים טוב? תעשו פרצוף של "נראה "מה יהיה". האמונה אומרת שברגע שאוהד מרגיש בנוח מדי ואומר "זה שלנו", יש סיכוי טוב שהכדור ימצא את הדרך הכי כואבת לרשת של הקבוצה שלו. זה לא מדע, זה לא הגיוני אבל זה לגמרי אמיתי - לפחות עבור האוהדים. האמונה בעין הרע הפכה לחלק בלתי נפרד מהמשחק.
אז איך זה קרה ולמה?
"אמונות טפלות נפוצות מאוד בקרב אוהדי כדורגל, ולעיתים הופכות לחלק בלתי נפרד מחוויית הצפייה וההזדהות עם הקבוצה", אמר אבישי רגב, מרצה, איש חינוך ומאמן מנטאלי לספורטאים, "החלוץ - חינוך דרך ספורט" מבית דרור ישראל, "אוהדים רבים מאמינים שלבחירותיהם האישיות, כמו לבישת חולצה מסוימת, ישיבה באותו מקום ביציע או בבית מול הטלוויזיה, ו/או ביצוע טקס קבוע לפני המשחק - יש השפעה כלשהי על תוצאת המשחק".
הוא מוסיף: "מעבר לכך שהן מחזקות את הקשר הרגשי עם הקבוצה אותה הם אוהדים, תפקידן המרכזי של אמונות אלו הוא להעניק לאוהדים תחושת שליטה באירוע שהוא לא צפוי ובכך הן מסייעות להפחית את המתח והחרדה המלווים את המשחקים. זאת אגב בדומה להרבה ספורטאים שגם להם יש אמונות טפלות לפני משחקים/תחרויות שמעניקות להם תחושת שליטה ובטחון להתמודדות עם הלחץ".
אבל למה דווקא אוהדי כדורגל?
"אמונות טפלות בולטות במיוחד בקרב אוהדי כדורגל בגלל השילוב בין אהדה עזה וחיבור עמוק ורגשי לקבוצה לחוסר ודאות גבוהה", מוסיף רגב מ"החלוץ". "בכדורגל בניגוד לענפים אחרים - בכדורגל מהלך אחד יכול לשנות משחק ואף עונה שלמה (גול מכריע, פנדל ועוד) ובאופן כללי המשחק עצמו לרוב מוכרע על מהלכים בלתי צפויים - מה שמגביר את חוסר הוודאות. כשאין שליטה אמונות תפלות מהוות עוגן רגשי ומעניקות שליטה ובטחון. בנוסף, בכדורגל יש אהדה חזקה לקבוצה עם שירים, סמלים, דגלים וטקסים - כך שיש בסיס ומרחב לאמונות תפלות שמתקיימת באופן טבעי וזה גורם לאוהדים גם אם בדרך לא רציונלית להרגיש שהם יכולים להשפיע על תוצאת המשחק".
"אפשר להגיד אני לא מאמין בשטויות האלה, אבל לא פעם כשאמרתי "זהו זה גמור", חטפנו גול בדקה 90", כך משתף באכזבה יעקב דהן, אוהד הפועל באר שבע שידועה באמונות הטפלות האדוקות של אוהדיה: "אז מה עושים? שותקים. או אומרים "עמה יעמיק" כמו סבתא עיראקית. כי בסוף, אנחנו יודעים איך זה עובד וכולנו יודעים את האמת - עין הרע זה השחקן ה-12 של היריבה. כשאחד מהחברים לשורה ביציע מעז לומר 'זה שלנו היום', כולם צועקים ישר אל תגיד את זה. אז כן, זה טיפשי. זה לא רציונלי אבל זה חלק מהכיף".
נדמה שבכל יציע בארץ מתקיימת אמונה אחת משותפת: אסור לדבר על ניצחון לפני שהוא קורה. אל תברך, אל תחגוג, ואל תבטיח כלום. רק אחרי השריקה הסופית - ורק אם ניצחת באמת - אפשר להשתחרר מהעין הרע.
"לפני כל משחק חשוב, אני לוקח את השלט של הטלוויזיה, מרים אותו מעל הראש כמו את גביע ליגת האלופות, לוחץ 3 פעמים על הכפתור של הווליום (פעם אחת להעלות, פעם אחת להוריד, פעם אחת סתם כי ככה) וזה נקרא אצלי טקס השלט הקדוש", כך שיתף יבגני סטופין, על המנהג נגד עין הרע שלו בפוסט של חברת מאסטרקארד ישראל. הספונסרית הרשמית של ליגת האלופות, קיימה פעילות רשת במהלכה ביקשה מאוהדי הכדורגל בארץ לשמוע ולשתף על מנהגי האמונות הטפלות שלהם. האמונה המקורית והיצירתית ביותר זיכתה את האוהדים בכרטיסים לגמר ליגת האלופות ולמשחקי החצי.
התגובות לפעילות היו רבות ומגוונות. מאות אוהדי כדורגל שיתפו באמונות שונות ומזורות. בר שליו אוהד בית"ר ירושלים, סיפר: "כשהייתי בן 9 בעונת אליפות של בית"ר ירושלים, הייתי יושב עם אבא שלי ביציע המערבי. כל ילד או מבוגר של תחילת שנות האלפיים מכיר ביציעי טדי את נומה ועוזי גופייה האלמותיים. באחד המשחקים באותה עונה נגד מכבי חיפה בית"ר נקלעה לפיגור 1:0. הרגשתי שעולמי חרב עליי. פתאום, הסתובב אלי נומה, אחז בי ביד ואמר "אל תדאג ילד יאללה בית"ר, יאללה בית"ר". הרגשתי באותו רגע התגלות אלוקית והארה בעיניים. משהו נצץ שם. בית"ר ניצחו 1:4 את המשחק והייתה חגיגה ענקית . במהלך העונה הייתי מחפש אותו ולוחץ את ידו או סתם נוגע לו ברגל .בית"ר לקחה אליפות והרגשתי במשך שנים שאני ונומה הבאנו אותה והוא לא יודע על זה".
הזוי אה? אבל זה רק הלך והסלים. שחר מנחם למשל, לא מאפשר לסבא שלו חופש פעולה בזמן משחקים של קבוצתו: "במשפחה שלי זה חוק בלתי כתוב - אם סבא קם לשירותים באמצע משחק, הקבוצה חוטפת גול. לא משנה מה המצב במשחק, לא משנה אם אנחנו ביתרון של שלושה שערים או שהקבוצה בקושי עוברת את החצי - ברגע שהוא נעמד מהכורסה, הכדור איכשהו נכנס לשער שלנו".
ויש גם את "קללת החטיף ההפוך" של אורי אלקין: "בכל פעם שברצלונה משחקת, אני חייב לפתוח חטיף *הפוך* - וגם לאכול אותו *בצורה שונה* (נגיד אם זה במבה, אז לאכול על הצד כמו שנוגסים בקלח תירס). זה לא משנה אם בזמן המשחק אני בבית, בחוץ, באמצע הדרך לאנשהו או אפילו בחתונה - אני תמיד אדאג שיהיה לי חטיף. אם אני שוכח והחטיף נכנס לפה כרגיל זה ישר מתכון לאסון ונשאר רק להתפלל".
אמונה עתיקה במדים מודרניים
האמונה בעין הרע נטועה עמוק בפולקלור היהודי והים-תיכוני. לפי התפיסה המסורתית, דיבור על הצלחה או שפע עלול "לפתות את הגורל" ולהביא אתו אסון. במילים אחרות - אם תדבר על המזל שלך, תאבד אותו.
בעבר, האמונה בעין הרע נשמרה למפגשים בין שכנות במרפסת או לחששים סביב לידה ופרנסה, עשתה דרכה אל היציעים, המסכים והבתים של אוהדי הכדורגל. במגרש המודרני, שבו מצלמות מתעדות כל תנועה ורשתות החברתיות שופכות אור על כל תגובה, נדמה כי האמונה הזו רק התחזקה. רבים יימנעו מלציין יתרון מבטיח או מהלך מצוין לא מפני שהם ספקנים, אלא כי הם חוששים שהשבח יביא עמו את הקללה. הקונספט של "לא לפתוח פה לשטן" הפך ממשהו שמלמדים סבתות למשהו שמנחה טוקבקים, שידורים חיים, ואפילו פרשנים.
התופעה לא מסתיימת במילים אלא היא באה לידי ביטוי גם בהתנהגויות טקסיות שגובלות בפולחניות. אוהדים נצמדים לפרטי לבוש מסוימים, מקפידים על מקומות ישיבה קבועים או על שתיית בירה בדיוק בזמן מסוים - כאילו עצם הפעולות הללו שומרות על איזון קוסמי שברירי. הרציונל אולי לא ברור, אבל התחושה היא מוחשית: כל חריגה עלולה לשבש את המזל. כך, בתוך תרבות ספורטיבית שנשענת על סטטיסטיקה, אימונים וניתוחים טקטיים, מתקיימת במקביל אמונה מסתורית ובלתי ניתנת להפרכה אותה אמונה עתיקה, עכשיו במדים מודרניים.