"אין שום דבר לפחד ממנו, יאללה למגרש!" קרא דקלן רייס, קשר ארסנל, רגע לפני שהקבוצה עלתה למגרש בסנטיאגו ברנבאו עם יתרון 0:3 ברבע גמר ליגת האלופות באפריל. חבריו לקבוצה של רייס הקשיבו לו אבל יותר מזה, ראו אותו לא מפחד. הם ראו את הריצות שלו קדימה, את ריצות החיפוי הקשות, את ה-1,000% מאמץ עד שריקת הסיום. זה נגמר בניצחון 1:2 על מלכת הקאמבקים בליגת האלופות, ריאל מדריד.
נגד פריז סן ז'רמן, בשבוע שעבר, רגע לפני ששחקני ארסנל עלו למגרש שוב נשמעה קריאתו של רייס. "אם אין לנו את הכדור, אנחנו מתים!" צעק. רייס שוב הוביל את הקבוצה בריצות ובגישה - ארסנל רצה 5 ק"מ יותר מאשר פריז סן ז'רמן - אבל הקבוצה לא הצליחה לשמור על הכדור בצד של פריז סן ז'רמן, שהצליחה לעצור כמעט כל מהלך התקפי של ארסנל במחצית הראשונה.
ומי שאיבד הכי הרבה כדורים ללחץ של סן ז'רמן הוא מי שאמור להנהיג את הקבוצה, מרטין אודוגור. הקפטן הנורבגי נכשל ב-5 מ-6 הכדרורים שלו, הפסיד ב-6 מ-8 עימותים על הדשא ואיבד את הכדור 14 פעמים. במשחק אחרי, הפסד ביתי בליגה לבורנמות', דקלן רייס יצא מהמשחק וארסנל קרסה עם אודוגור על המגרש.
אודוגור קיבל את סרט הקפטן של ארסנל ממיקל ארטטה בגלל הערכה הגבוהה שלמאמן, מיקל ארטטה, יש למקצוענות שלו ולהתנהגות הרגועה שלו - אבל גם, ואולי בעיקר, כי הוא תמיד מוביל את הלחץ הגבוה וסגנון המשחק שלו, בשיאו, מגלם את איך שארטטה רוצה שארסנל שלו תשחק: בדיוק, ברוגע, ביצירתיות - עם לחץ גבוה ועליונות טכנית. ארסנל של אודוגור בהחלט שיחקה בצורה הזו ברוב המשחקים - העונה ובכלל - אבל גם תמיד מגיעה לבאר ומשתינה לתוכו.
העונה, ובעיקר בחצי הגמר הראשון נגד פריז סן ז'רמן, נראה היה שכל הספקות לגבי היכולת של אודוגור להנהיג צפו על פני השטח. זו לא היתה הפעם הראשונה שאודוגור, לא איש של מילים גדולות או מחוות סוחפות, פישל העונה - ובגדול. הוא פשוט לא נתן מספיק שערים ובישולים, לא הורגש ברגעי האמת וכתבים שמסקרים את הקבוצה תיארו אותו, לא פעם, כ-Timid (כלומר, סוג של ביישן - או שקט מאוד על המגרש בקונוטציה של הכדורגל).
יש הסברים לכך. הוא עבר פציעה לא קלה בתחילת העונה ונראה שלא חזר למיטבו. כמו כן, הוא אב טרי ולפי בדיקה סטטיסטית של איאן גרהאם, ראש מחלקת האנליטיקס של ליברפול לשעבר, השנה הראשונה של אבהות היא בדרך כלל העונה הכי גרועה של שחקנים, שלא מצליחים לסדר את השינה ואת סדר היום שלהם עם ילד חדש.
ועדיין, ממי שמשחק עם בוגרים מאז גיל 15, ציפו ליותר בגרות והבנה של הסיטואציה שהוא וקבוצתו נמצאים בה מול פריס סן ז'רמן. ציפו מאודוגור להיות יותר רייס מאשר רייס, שאמנם רק בשנה שנייה שלו בקבוצת ליגת האלופות, אבל כקפטן הוביל ב-2023 את ווסטהאם לתואר הראשון שלה ב-43 שנה (הקונפרנס ליג) ונראה שהוא, ולא אודוגור, המנהיג שלוקח יותר ויותר אחריות במשחקים הגדולים של ארסנל העונה.
מסורתית, לפני העשור האחרון של ארסן ונגר כמנג'ר ארסנל, לארסנל תמיד היה קפטן ומנהיג בריטי וקולוני. והגיל אף פעם לא שינה. אם הוא היה קפטן מספיק, הוא היה נבחר כקפטן. טוני אדמס קיבל את סרט הקפטן בגיל 21 כי הראה את כל האיכויות של קפטן.
"הוא היה המנהיג בחדר ההלבשה, אי אפשר היה לטעות לגבי זה" סיפר עליו פטריק ויירה, מי שהחליף אותו כקפטן וגם למד ממנו הרבה. "הוא היה עומד בחדר ההלבשה והבנת שהוא מוביל את הקבוצה. הוא היה הראשון במנהרת השחקנים עם שפת גוף של מנהיג אמיתי. הוא היה לוקח אחריות, הוא היה קולנו על המגרש וגם מחוץ למגרש. הוא היה בקשר מעולה עם כל השחקנים, הוא היה מכניס בהם מרץ, הוא היה גורם לכולם לשחק טוב יותר - במיוחד בהגנה - כי הוא כל הזמן היה איתם בקשר. התקשורת היתה פתוחה כל הזמן". התקשורת הפתוחה והתחושה של מנהיגות אמיתית - אלו רק חלק מהדברים שקפטן אמיתי צריך.
סם ווקר, סגן עורך וול סטריט ג'ורנל שכתב את הספר The Captain Class, על המנהיגים הכי גדולים בספורט, ולכל אלו היו מאפיינים מאוד ברורים.
- קשיחות וחוסן נפשי יוצאי דופן. גם מבחינה גופנית אבל גם מבחינה מנטלית. קרלס פויול, למשל, שיחק במדי ברצלונה עם פציעות אללה יוסטור וגם אחרי שאביו נהרג בתאונת טרקטור. הוא פשוט הצליח להתמקד במשחק כי ידע שחבריו לקבוצה צריכים אותו ממוקד וחזק.
- הם עשו על המגרש את העבודה המלוכלכת וכפויית הטובה. קפטנים גדולים בדרך כלל לא היו שחקני התקפה. למשל, פלה - למרות שהיה שחקן הגדול בהיסטוריה של ברזיל, אף פעם לא היה הקפטן. "הזמינו אותי להיות הקפטן של הנבחרת כמה פעמים" סיפר פלה לעיתונאים ב-2015. "אבל תמיד אמרתי 'לא'. ולמה? כי אם יש קפטן ואותי על המגרש, אז השופטים צריכים לכבד שני אנשים. את הקפטן ואותי. אם הייתי הופך לקפטן, היינו מאבדים שחקן אחד".
- הם העניקו השראה ומוטיבציה על ידי מעשים ולא רק דיבורים. "הדבקה רגשית" - כלומר "הדבקה בהתנהגות שאנשים לא מרגישים" - היא כלי עבודה של הקפטן הטוב. כשהוא נותן 110% הוא לא צריך לצרוח שהוא נותן 110%, הוא עושה את זה ואחרים עושים כמוהו. זה הוכח, מחקרית, כדרך הטובה ביותר כדי לגרום לכולם להתאמץ יותר.
- הם היו מאוד ברורים במסרים שלהם ובתקשורת עם שאר חברי הקבוצה. קפטנים גדולים כגון ביל ראסל היו מכנסים את השחקנים לשיחות פתוחות וקידמו "ביטחון פסיכולוגי" בחדר ההלבשה שלהם, לפני שבכלל ידעו שזה מושג שהמשמעות שלו היא שכל אחד יכול להגיד בדיוק מה שהוא חושב כדי לתקן מה שצריך לתקן מבחינתו - ולא לספוג סנקציות מההנהגה או מחדר ההלבשה.
- היו להם אמונות חזקות ולא איכפת להם להיות 'שונים' כדי להעניק משמעות נוספת ולתת עוד "אדג'" לחבורת מקצוענים שאיתם. הם גם תמיד ידעו לשלוט ברגשות שלהם ולא איבדו את הראש או התמלאו בפחד וחשש ממשחקים גדולים. תחשבו על סימון קר ששמר על קור רוח נדיר כאשר כריסטיאן אריקסן התמוטט במשחק יורו 2020 והציל את חייו. או תחשבו על וירג'יל ואן דייק, העונה, כשנראה היה שהקבוצה מאבדת את זה אחרי שספגו שער בתוספת הזמן בדרבי נגד אברטון - ואן דייק שמר על קור רוח, עבר בין כל השחקנים כדי להרגיע אותם, הכניס את כולם לפרופורציות ובמשחקים שאחרי רשמה תוצאות טובות, כולל ניצחון על מנצ'סטר סיטי.
- מבחינתו הקבוצה מעל הכל. טים דאנקן, למשל, היה מסרב לומר "אני" כי "כדורסל הוא משחק קבוצתי והקבוצה משחקת, לא בודדים". גם כשעיתונאים היו שואלים אותו איך הוא מרגיש, הוא היה אומר "הקבוצה" או "אנחנו" ואף פעם לא התייחס לרגשות האישיות שלו או התחושות האישיות שלו. זה מקרה "קיצוני" של מנהיג ספורטיבי מעולה. דאנקן, כמו ביל ראסל האמין - באמת, לא בשביל האינסטגרם - ש"המדד האישי הכי חשוב עבורי היה איך שיפרתי את החברים שלי לקבוצה".
אלו הדברים ההכרחיים שקפטן טוב צריך. וקפטן, כאמור, זה תפקיד שלא מתאים לכל אחד. וגם נראה שלפחות במקרה של ארסנל, זה תפקיד שמתאים יותר לקפטן האמיתי, רייס, מאשר לקפטן הרשמי, אודוגור.