קלישאת ספורט ידועה אומרת שאתה טוב כמו המשחק האחרון שלך. זה, עובדתית, פשוט לא נכון. לא בדקתי מה מסי עשה במשחק האחרון שלו, אבל הוא בטוח יותר טוב מזה. זה נכון גם לגבי דור פרץ. זה בוודאי נכון לגבי דוד קרקו שהלך לעולמו שלשום (ראשון). קרקו שיחק 12 שנים במכבי תל אביב, זכה עם הצהובים בשלוש אליפויות, ארבעה גביעי מדינה ושתי אליפויות אסיה. לאחר מכן שיחק בבית"ר ירושלים והיה בהרכב שזכה בגביע המדינה של 1976, בניצחון 1:2 על מכבי. בעונת הפרישה שלו, 1982, זכה עם הפועל יהוד בגביע היחיד בתולדותיה. קרקו נפצע ופספס את הגמר, אבל עד היום מדברים ביהוד על ריצת הגביע המדהימה הזאת, כאשר בדרך הדיחה את מכבי תל אביב, מכבי חיפה, בית"ר ירושלים והפועל תל אביב.
אבל אם נכנסתם אי פעם לתחנת הטוטו הצנועה של קרקו ברחוב דיזנגוף, לא הייתם מנחשים. לא לפי הקירות, לא לפי השלטים, לא לפי האדם שישב מאחורי הדלפק. לא הייתם יודעים שהוא שיחק בנבחרת ישראל והיה חלק מהסגל למונדיאל 1970. לא הייתם יודעים שהוא כבש 32 שערים במדי מכבי תל אביב - עשרה מהם כבר בעונתו הראשונה, כילד בן 18. לא הייתם יודעים שיחד עם צביקה רוזן הרכיב את אחד מצמדי ההגנה הכי אימתניים שידע הכדורגל הישראלי. קרקו היה צנוע במשחקו, כשהוסט מהקישור להגנה, וצנוע עוד יותר בחייו. מי שפגש בו בטוטו, פגש קודם כול נשמה טובה.
אמש באצטדיון בלומפילד נערכה דקת דומיה משותפת לקרקו שהלך לעולמו בגיל 80, יחד עם החלוץ הלטבי אנדראס פרוחננקובס שנאבק בשנים האחרונות במחלת הסרטן, ומת בסוף השבוע האחרון בגיל 48. החלוץ החל את דרכו בכדורגל הישראלי במכבי קריית גת, משם הגיע למכבי תל אביב והפך לכח משמעותי של הקבוצה באליפות של 2003 (אליפות שהוכרעה על הפרש שערים, רק אומר) ואף זכה בגביע עם הקבוצה ב-2005. בין השאר זכור שיר השחקן האלמותי שלו, על בסיס "פקח אני פורק סחורה" של אסי וגורי. חבל שהאוהדים הצהובים לא שרו את השיר הזה אתמול לזכרו. מצד שני, ייתכן שרובם פשוט לא נולדו אז. בכל זאת, עשרים שנים עברו מאז שהשיר הזה הרעיד את בלומפילד.
על המגרש אף אחת מהקבוצות לא הבריקה. דור פרץ החמיץ שער שבכל יום אחר הוא כנראה היה כובש בעיניים עצומות. עשר דקות מאוחר מכן, כדי להוסיף חטא על פשע, הוא כפה את עצמו על השער, כנראה בניסיון לכפר על ההחמצה הנוראית - בזמן שערן זהבי, בסך הכל הכובש היעיל בתולדות הכדורגל הישראלי, עמד חופשי לגמרי וחיכה למסירה, שפשוט לא הגיעה. ככה זה. בסוף העונה, אם הפועל באר שבע תחגוג אליפות, ייתכן שבקרית שלום עוד יחזרו לדבר על שתי ההחמצות האלה.
בסופו של דבר התיקו שיקף את המשחק. מכבי תל אביב פספסה כמעט את כל ההזדמנויות שהיא קיבלה, בזמן שבאר שבע הלכה והשתפרה ככל שהמשחק נמשך, ונראתה לכל הפחות כקבוצה המאומנת יותר. הסגל של הצהובים עמוק יותר על הנייר, אבל ההרכב של באר שבע הוליסטי יותר והשינויים שקוז'וך עושה תוך כדי המשחק טבעיים ומדוייקים יותר משל לאזטיץ', שפשוט קפא במחצית השנייה. ובכל זאת, אף פעם לא כדאי להספיד את מכבי תל אביב.
אלא שעם כל הכבוד לשערים, ניצחונות ותארים - הדבר החשוב ביותר התרחש אתמול עוד לפני המשחק. כבר כתבנו על הטקס הקצר והצנוע שערכה מכבי תל אביב לשני שחקני עבר שלה (שביניהם יש ארבע אליפויות וחמישה גביעים צהובים), אבל בטקס אחר שנערך לפני המשחק החזירה מכבי תל אביב לפדויי השבי עומר שם טוב וארבל יהוד את החולצות שלהם שנתלו על כסאות החטופים, שמוצבים בצמוד לספסל הקבוצה.
הכרוז של מכבי אמנם ניהל את הטקס, אבל זה לא היה טקס של מכבי, אלא כזה שמתעלה מעל קבוצה כזאת או אחרת. בטקס השתתף גם יאיר הורן, אוהד הפועל באר שבע ששוחרר אחרי 498 ימים. יאיר לבש חולצה עם תמונה של אחיו, איתן, שעדיין נמצא בשבי. גם ארבל לבשה חולצה שנשאה את תמונותיהם של בן זוגה אריאל קוניו, ואחיו דוד - שניהם עדיין בשבי. עומר שם טוב, לבש חולצה צהובה עם איור של גלי וזיו ברמן, אוהדי הקבוצה. אגב, נראה שרוב האוהדים הצהובים אתמול בבלומפילד לבשו את החולצה הזאת.
בסיום הטקס החלו אוהדי באר שבע לשיר "יאיר בוא לפה", בעוד אוהדי מכבי החלו לשיר "עומר בוא לפה". זה היה הרגע המרגש ביותר במשחק, יותר מכל שער. ביציע אפשר היה לזהות גם את אמילי דמארי, עוד אוהדת מכבי שחזרה מהתופת העזתי. עומר שם טוב רץ לכיוון שער 11 והניף את ידיו לאוויר כמנצח. התוצאה בסוף אמנם הייתה 1:1, אבל בטקס הזה היו רק מנצחים.
המשטרה הפרידה בין מחנות האוהדים, אבל מיד בסיום המשחק הם התערבבו בתחנת הרכבת הקלה - צהובים ואדומים יחד, בלי דם רע. אפס אלימות. רק ויכוחים על החמצות, מערכים, וכמובן - על גל לייבוביץ', שהצליח לאחד את כולם בדעה שהוא השופט הגרוע בארץ. 27,063 איש מילאו את בלומפילד ויצרו אווירה אדירה, עם תפאורה מהפנטת, דגלים, שירים - ובלי אבוקות או פצצות תאורה. מתברר שזה אפשרי ליהנות מכדורגל בלי להיחנק מעשן ביציעים. רק קבוצה אחת תזכה באליפות, אבל לכל אחת מהן יש לב של אלופה. את זה ראינו אתמול גם על הדשא, וגם ביציעים.