פנים אל מול פנים: פגישה על כל הקופה

ניו יורק-מינסוטה: מי יעצור את קולפפר ומוס?

מייקל סטרהאן (דפנסיב אנד, ניו יורק ג'יינטס) נגד טוד סטוזי (תאקל שמאלי, מינסוטה ויקינגס)

סטוזי הוא אופנסיב ליינמן מהטובים בשטח. הוא שועל קרבות ותיק, הוא הגן על ה"צד העיוור" של בראד ג'ונסון, ראנדל קאנינגהאם, ג'ף ג'ורג' ועכשיו תפקידו לעזור לדונטה קולפפר לחצות את המשחק מול הג'יינטס בחיים. אבל מולו עומד האיש שמבטא יותר מכל את הרוח שמאפיינת את הניו יורק ג'ינטס השנה. מייקל סטרהאן הוא טיל שמתביית על חום הגוף של קווטרבק היריב. קרוב לשישים פעמים במשחק, סטראהן עסוק במשימה אחת: לפגוע במנהל ההתקפה של הקבוצה היריבה. ג'ים פאסל שיחרר אותו לשם כך ממשימות עצירת ריצה, והוא מציג מודל של פאס ראשר מהסוג הישן של מארק גאסטינאו, ריצ'ארד דנט ורג'י ווייט. גם אם לא יצליח להפיל את קולפפר עם כדור (סאק), הוא עדיין יכול לגרום לו ולהתקפת הויקינגס (הנתונה מאוד למצבי רוח) נזק מורלי עצום. לחץ בלתי פוסק שלו צפוי לגרום לשחרור כדור מהיר של דונטה, למסלולי ריצה/מסירה לא מושלמים, למסירות לא מושלמות, להרבה דאון שלישי ארוך וכן הלאה. מניעת אפקט הדומינו, שהוא התנאי להצלחת הויקינגס במשחק, מוטלת בעיקר על שומר הראש העיקרי של קולפפר: טוד סטוזי.

ג'יסון סיהורן (פרי סייפטי, ניו יורק ג'יינטס) נגד רנדי מוס (ווייד רסיבר, מינסוטה ויקינגס)

עימות מרתק נוסף הנובע מההנחה כי הקרב האמיתי במשחק הגמר של ה-NFC הוא בין ההגנה של ניו יורק להתקפה של מינסוטה. ג'יסון סיהורן הוא הלב של החוליה האחורית של הג'יינטס והאיש שעליו, יותר מכל, מופקדת משימת כיסוי השטחים המתים בין הקורנרבקים של ניו יורק לבין שני הרסיברים המעולים של מינסוטה. הנחיתות בעמדת הקורנרבק של ניו יורק, בהשוואה למוס וקרטר, זועקת לשמים, לכן הג'יינטס צפויים לשחק המון הגנה אזורית. הגנה זו מבוססת על חלוקת שטחי אחריות בין שחקנים בקו האחורי.

פאסל יודע שאת מוס אי אפשר לנטרל באחד על אחד, ולכן הוא מייעד לסיהורן את תפקיד הבלם האחורי שלו. תפקידו יהיה לכסות את עורף ההגנה ולפזול ימינה ושמאלה במידה שווה בכדי לעזור בכיסוי ובתיקול. אין לו סיכוי לבלום את רנדי באחד על אחד (זה לא משהו אישי, לרנדי יש עליונות פיזית אדירה על המין האנושי באשר הוא), אבל הוא יכול לפגוש בו בנקודות הצטלבות אזוריות, להנחית מכה אכזרית ולקוות להדיפת כדור שתסייע לו לשמור על רצף הטאצ' דאונים שלו משני המשחקים האחרונים. סיהורן הוא אתלט בינוני, בוודאי לעומת מוס, אבל הוא אינטליגנטי במיוחד, קורא הגנות מצוין וביום טוב יכול, גם אם לא לשתק את מוס, להאט אותו. אבל, וכאן בא "אבל" גדול: למוס היו ארבע השמטות כדור ושתי תפיסות בלבד במשחק חצי הגמר נגד הסיינטס. לכאורה, הצלחה לסיינטס. בפועל, המאזן של רנדי: 12 נקודות רשומות על שמו, בנוסף ל-121 יארדים. לא רע בשביל יום לא טוב במיוחד.

בכל מקרה, אין מה לרחם על סיהורן, אחרי המשחק הוא חוזר הביתה להתנחם בזרועותיה של אנג'י הרמון מ"חוק וסדר".

סאם אדאמס (דפנסיב אנד, בלטימור רייבנס) נגד טיירון וויטלי (רנינג בק, אוקלנד ריידרס)

סאם אדאמס קיבל משימה כמעט בלתי אפשרית השנה: להחזיק את ההגנה של הרייבנס בפורמה, עד שריי לואיס יתאושש מההאנג אובר של משפט הסיוע לרצח באדיבות התובע המחוזי של לואיזיאנה. אדאמס הוא אנד מהזן של ג'ייסון טיילור מהדולפינס ודן ווילקינסון מהרדסקינס, גדול מאוד ואתלטי, אשר נדרש למשימות הגנתיות מורכבות ומשתתף כמעט בכל הדאונים.

הבעיה העיקרית של אדאמס היא שריי לואיס חזר לעניינים מהר מאוד. בתחילת העונה הרייבנס עצרו קבוצות על הקרקע כבר בקו הראשון, באדיבות אדאמס, אבל אז לואיס העלה הילוך, וביליק התאים את המערך שלו כך שיאפשר לריי לואיס מרחב פעולה גדול יותר בקו השני. למי שצריך את זה בעברית פשוטה יותר: ביליק לא סמך על אדאמס יותר מדי (החבר'ה בליגה העריכו אותו קצת יותר ושלחו אותו לפרו בול), אבל במשחק הקרוב מול הריידרס, ביליק יצטרך משחק גדול מאדאמס. מולו עומד קו ההתקפה הרביעי בגודלו בליגה, שמנטליות ה"טחון עד עפר" שלו היא מסורת ריידרס ארוכת שנים.

טיירון וויטלי, רנינג בק בינוני לכל היותר, נהנה השנה מעונת קריירה באדיבות הקו הזה. הוא חצה את קו 1000 היארד בפעם הראשונה בשבע שנותיו בליגה, וכדי לסבר את האוזן נאמר שהשיג בכל שש השנים הקודמות 1500 יארד בקושי בסיכום של כולן. אבל וויטלי הוא רץ סבלני ומחושב. הוא לא חמקמק כמו נפוליאון קאופמן והוא נותן לקו שלו להוביל אותו. כאן יצטרך להיכנס אדאמס לתמונה. היכולת שלו לחדור מבעד לקו של הריידרס ולהגיע לוויטלי, לפני שזה משיג את שלושת או ארבעת היארדים, חיונית מאוד להצלחת הפוטבול של הרייבנס. אם כולם יצפו מלואיס לכסות את כל ההתקפה של הריידרס, הם יגלו מהר מאוד שגם סופרמן לא יכול להיות באחד עשרה מקומות בו בזמן.

בריאן ביליק (מאמן, בלטימור רייבנס) נגד ג'ון גרודן (מאמן, אוקלנד ריידרס)

אל תראו את בריאן ביליק ככה. הוא בכלל התחיל בתור מתאם ההתקפה המהוללת של הויקינגס בשנים של בראד ג'ונסון וראנדל. או אז הגיע הטלפון מארט מודל וביליק התבקש לבנות קבוצת פוטבול בבלטימור בצלמו. אטרקטיבית וקטלנית. לקח לביליק שנתיים להבין שאין לו שום סיכוי לבנות התקפה חלומית בבלטימור, בגלל המחסור המשווע בקווטרבקים טובים באמת בליגה, ולכן החליט ללמוד לנצח בדרך אחרת.

הוא הציץ בסגל השחקנים שלו וראה שיש לו, בערך, שניים וחצי שחקנים בהתקפה והרכב הגנתי שיכול לאטום סכרים. אז בדומה לפט ריילי בניקס, הוא ויתר על חלומות הפאסט ברייק והתחיל לדבר עם החבר'ה על הגנת מעבר. ביליק נתן למארווין לואיס לנהל לו את ההגנה וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שלו כמאמן ראשי מאז ומעולם. היום, על גלי ההחלטה הזו, הוא עומד מרחק שישים דקות נטו מהפרס הגדול. מולו ניצב מאמן דומה לו מאוד באופיו. קשוח, בלתי מתפשר, תובעני מאוד. אבל חשוב מכל: מאסכולת הפורטי ניינרס. ג'ון גרודן היה מאמן רסיברים בתקופה שג'רי רייס היה ג'רי רייס ווביל וולש היה איינשטיין מחופש למאמן פוטבול. הוא לא בלט בתקשורת, אבל הוערך מאוד בארגון, ולפני שנתיים, כשאל דיוויס חיפש מי שימכור לשחקנים את המוטו הפשוט של "JUST WIN BABY", ביל וולש לחש לו שייתן לבלונדיני הקטן הזדמנות. והוא נתן.

גרודן גמל לו בראשות בית המערב, בפעם הראשונה מזה שמונה שנים, וברינונים (בינתיים עדיין בווליום נמוך) שהריידרס חזרו להיות...הריידרס. אז גרודן הביא אתו מנטליות של "ארגון מנצח משחקים, לא קבוצות, בוודאי שלא שחקנים" וביום ראשון בערב הוא יעמיד את הלגיון השחור והמוכסף שלו לקרב של רצון, יותר מאשר אסטרטגיה, ויצטרך לשכנע אותם בדבר הקשה מכל בימים אלה, שניתן להבקיע נגד הרייבנס. אם יעשה זאת, שיהיה לו בסבבה. מגיע לו לפחות את אליפות ה-AFC.