להעיר את העיר: מה הופך את פריז לבירת הכדורגלנים העולמית?

הנתונים מלמדים שבירת הכדורגלנים העולמית היא פריז. במונדיאל 2022 שיחקו 30 שחקנים שגדלו בפריז ובפרברי פריז. זה לפחות פי 2.5 יותר מאשר כל עיר אחרת בעולם. בסאו פאולו, לשם השוואה, גדלו 12 שחקנים שהגיעו למונדיאל ובלונדון 8. וזה כשבנבחרת צרפת שיחקו "רק" 13 שחקנים שגדלו בפריז ובסביבותיה ושאר הפריזאים שיחקו במגוון נבחרות.

מספר השחקנים מפריז במונדיאלים צמח בצורה אקספוננציאלית. מ-2002 עד 2018 שיחקו 60 שחקנים שגדלו בפריז במונדיאלים. במונדיאל 2022, כאמור, כבר שיחקו חצי מהמספר הזה. סביר להניח שבמונדיאל 2026 ישחקו לפחות 40 שחקנים שגדלו בבירה הצרפתית ובפרבריה. זאת ועוד, ב-2023, בגמר אליפות אפריקה, היו שישה שחקנים שגדלו בפריז, קרוב ל-27% מהשחקנים בליג1 הצרפתית גדלו בפריז וקרוב ל-500 כדורגלנים מקצוענים שמשחקים ברחבי העולם כדורגל גדלו בבירה הצרפתית.

מדובר על שחקנים מכל הסוגים. מכוכבי על לשעבר כמו תיירי הנרי וכוכבים כיום כמו קיליאן אמבפה, וויליאם סאליבה וקינגסלי קומאן, דרך כוכבי העתיד כגון וורן זאיר-אמרי ועד שחקנים "רגילים" כמו מתאו גונדזי, אלפונס אראולה. מה, בעצם, הסיבות לכך שפריז ופרבריה הפכו למפעל הכישרונות?

אוכלוסייה גדולה ומגוונת

קודם כל, לפריז יש אוכלוסייה ענקית, שגרה בצפיפות גבוהה והינה מאוד מגוונת מבחינה אתנית, תרבותית ולאומית. 40% מהגידול באוכלוסיית צרפת מאז מלחמת העולם השנייה מיוחסים להגירה.

רבים מאותם מהגרים גרים עם משפחותיהם בפרברים מאז 1956 - אז הרימו את פרוייקטי הבנייה המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של צרפת (Habitation Loyer Moderé) כדי לשכן את כמות המהגרים ואת ה"בייבי-בומרים" - הדור שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה. מאז, המהגרים החדשים בצרפת מגיעים בעיקר לאותם פרברים שקרובים למרכז המסחרי הגדול ביותר בצרפת.

הדמוגרפיה הייחודית הזו הובילה לכך שמגיל צעיר הכדורגלן הצעיר הצרפתי בפרבר פריזאי נפגש עם סגנונות שונים ותרבויות כדורגל מגוונות, מה שמלמד אותו להסתגל לחברים לקבוצה וגם ליריבים. זה לא רק התמודדות עם שחקנים מהקריביים ומצפון ומערב אפריקה, לפרברים הפריזאים הגיעו גם מהגרים גם מאירופה. רפאל גריירו, מגן נבחרת פורטוגל, למשל, גדל בלה בלאן-מסניל, 7.8 ק"מ ממרכז פריז.

מתקנים וסבסוד שיעורי כדורגל

במשך שנים, המועצות המקומיות בבולניו (הפרברים) בפריז החליטו להשקיע סכומים גדולים כדי לבנות ולתחזק מגרשים ברמה גבוהה. זה נעשה כחלק ממאבק נגד פשיעה ושעמום של בני נוער (שמחקרית, מוביל לפשיעה). המטרה היתה להפוך את המגרשים לנגישים לכולם וזולים לכולם. ובדרך כלל, ילד בפרבר פריזאי לא צריך ללכת יותר מכמה דקות כדי להגיע למגרש.

על המגרשים האלה, בעיקר בזכות יוזמות מקומיות של כדורגלנים לשעבר (ברמות שונות של המשחק, ומכל מיני מקומות בעולם), נפתחו יותר מ-1,000 מועדוני כדורגל, שרשומים בהם יותר מ-270 אלף שחקנים. המועדונים האלה, כמו AS בונדי בו גדלו וויליאם סאליבה וקיליאן אמבפה, לוקחים מהילדים שנרשמים סכום שנע בין 8 יורו ל-10 יורו לחודש (רוב התשלום מסובסד על ידי המועצות המקומיות). המועדונים גם מהווים בסיס מעולה לסקאוטים רבים שמתוך המועדונים יודעים לפנות אליהם אם מזהים ילד מוכשר במיוחד. את קיליאן אמבפה, למשל, זיהו סקאוטים ממועדונים בכירים, לא רק צרפתים, כבר בגיל 6.

מנטליות של רחוב

יוהן קרויף סיפר פעם שהוא חב את כישוריו לרחוב. "שיחקתי 3-4 שעות בשבוע באייאקס" אמר. "שיחקתי גם 3-4 שעות ביום, כל יום, ברחוב. אז איפה למדתי יותר כדורגל?". גם במועדוני כדורגל מודים שהרחוב הוא עדיין המורה הטוב ביותר לכדורגל. ברחוב, במשחק חופשי, הילדים לומדים טוב יותר לקבל החלטות ולשלוט על הגוף שלהם במאבקים פיזיים ותחרותיים. בזכות המגרשים הרבים ברחובות פרברי פריז, רובם במגרשים קטנים בהם כל שחקן נוגע בכדור עשרות אם לא מאות פעמים במהלך משחק, הכדורגלנים הצרפתים גדלים להיות מקצוענים משובחים. זה שונה ממקומות אחרים באירופה, שם רוב הילדים משחקים בחוגים ממוסדים מגיל מאוד צעיר - בעיקר עם בני גילם.

תרבות המשחק ברחובות בפריז מסייעת לפתח שחקנים שיכולים לקבל החלטות במהירות, הם משייפים את המיומנות שלהם עם הכדור וגם חוסן נפשי ויכולת להבריק. תוסיפו לכך את הקשיחות הטבעית שנוצרת כשגדלים באזור לא קל עם אבטלה גבוהה ושאיפה לעבור למקום טוב יותר, ותקבלו כדורגלנים חסונים, מבריקים ושאפתנים שיודעים איך להיות מקצוענים ולהוציא מעצמם את הטוב ביותר.

אימון מוקדם

בפריז, כאמור, יש אלפי מועדונים שמחוברים לשורשי הכדורגל ובמועדונים הללו יש מאמנים רבים, שרובם עם תעודות מאמן ורובם, ככולם, הם מתנדבים. לא מדובר רק בהורים שמקדישים את חייהם להצלחה של ילדיהם אלא גם בשחקנים לשעבר, שגדלו במועדונים הללו ומתנדבים לאמן את הילדים שהם היו פעם.

כך הילדים מקבלים יסודות ממקצוענים ונוסף לכך, הקשרים שאותם מאמנים מפתחים עם מועדוני הכדורגל הבכירים מאפשרים להם להמליץ על כישרונות לאקדמיות הבכירות ולהפוך את הבחירה בכישרונות למושכלת וחכמה יותר מאשר במקומות אחרים באירופה. באקדמיות הצרפתיות המפורסמות, יודעים איך להפוך כישרונות גולמיים ליהלומים מלוטשים. ויודעים להפוך את הכישורים והמנטליות שאספו ברחובות ליכולות טכניות וטקטיות בעלית של העלית של הספורט.

תיאורטית, אם בפריז סן ז'רמן היו מתכננים את בניית הקבוצות שלהם סביב שחקנים שגדלו בפריז, הם היו יכולים עם הרכב מפחיד. אבל באופן מסורתי, ובטח אחרי רכישת המועדון על ידי קטאר, פריז סן ז'רמן כמעט אף פעם לא מסתמכת על מאגר הכישרונות שנמצא מתחת לאפה (רק פרסנל קימפמבה וזאיר-אמרי הם פריזאים בסגל הנוכחי).

נאסר אל חאליפי, היו"ר הקטארי, אף התייחס לכך לפני מספר שנים בראיונות. "המטרה שלי היא לייצר קבוצה אמיתית, שמצאה את הרוח הקולקטיבית שלה ויש בה שחקנים שגאים לייצג את פ.ס.ז' ולהילחם עבור כל יום" אמר. "המטרה היא שיהיו רק שחקנים פריזאים בקבוצה".

תחת לואיס אנריקה הקבוצה אכן משחקת באופן הרבה יותר קולקטיבי ועם הרבה פחות "בלינג-בלינג" (כינוי שניתן לשחקני פריז סן ז'רמן בתקופת ניימאר) אבל דווקא יריבתה בחצי הגמר, ארסנל, הרבה יותר לונדונית מאשר סן ז'רמן פריזאית.

הכוכב הגדול של ארסנל, בוקאיו סאקה, הוא לונדוני מאילינג; השחקן הכי מבטיח בקבוצה, אית'ן וואנרי, גם כן לונדוני (מאנפילד); פריצת העונה, מיילס לואיס סקלי לונדוני (מדנמרק היל).

שלושתם גדלו ב"הייל אנד", האקדמיה של ארסנל ומחוברים לקבוצה בכל נים בגופם. ושווה לזכור את השם מקס דאומן, בן ה-15, שכבר עכשיו מייצר כותרות באנגליה בזכות הכישרון הרב שהוא מראה מול שחקנים שמבוגרים ממנו ב-4-5 שנים. גם דקלן רייס, אולי השחקן הכי חשוב של ארסנל, הוא לונדוני (מקינגסטון, שבדרום מערב הבירה). בקיצור, ארסנל הרבה יותר לונדונית מאשר פריז סן ז'רמן פריזאית וזה, כמובן, גם לא במקרה.

כיום, בסגל המורחב של אנגליה יש לפחות 10 שחקנים שגדלו בלונדון: מהקפטן הארי קיין ועד אברצ'י אזה המוזמן החדש. כמו כן, כרגע יש יותר מ-100 שחקנים לונדונים שמשחקים בפרמיירליג ויותר מ-250 לונדונים משחקים בארבע הליגות שמתחת לפרמיירליג. כמו כן, יש מספר שחקנים לונדונים צעירים בליגות אירופאיות אחרות.

מבט על הסיבות לכך שלונדון הפכה בעשור האחרון ל"מפעל לכישרונות" יגלה שבבירת אנגליה קיימים הרבה מאוד מהתנאים שקיימים בפריז: גיוון אתני ולאומי, שבא לידי ביטוי הרבה יותר גדול בעשורים האחרונים - כי לפני הרבה שחורים וחומים פשוט לא מצאו בית במועדוני כדורגל אנגליים.

מספר מתקני הכדורגל המודרניים (מה שמכונה בלונדון "כלובי כדורגל") גדל כחלק מהעבודות על המורשת הספורטיבית של אולימפיאדת לונדון ב-2012 - כדורגלנים לונדונים מעניקים הרבה קרדיט ל"כלובי הכדורגל" האלה. "שחקנים כמו ג'יידון סאנצ'ו וקאלום הודסון אודוי, לא באמת שחקנים בסגנון האנגלי הישן" אמר הארי הודסון, מאמן באקדמיה של קריסטל פאלאס. "הסגנון בכלובים האלה מאוד מאוד שונה מפעם. יש לשחקנים שגדלים בהם חוסן נפשי מאוד משמעותי כי זה קצת אדם לאדם זאב בתוכם. אתה צריך למצוא דרך לשרוד".

תרבות משחק הרחוב בלונדון התפתחה אבל גם הדרך מהמגרש ברחוב למקצוענות היא סלולה - כמו בפריז. יש אלפי מועדוני כדורגל וחוגי כדורגל לילדים ברחבי לונדון (יש 146 עמודי ויקיפדיה למועדוני כדורגל בלונדון - כולל מכבי לונדון לאיונס) וברבים מהם הפעילות מסובסדת ל ידי המועצה המקומית. המועדונים הם הבמה האולטימטיבית עליהם שחקנים יכולים להציג את הכישורים שלהם בפני סקאוטים של מועדונים מקצוענים - שרבים מהם מלונדון (יש 17 מועדונים כדורגל מקצוענים בלונדון, 7 מהם בפרמיירליג).

המשחק בין הנציגה הלונדונית לנציגה הפריזאית יהיה מפגש בין שתי קבוצות שמייצגות את שתי הערים שהפכו ליצרניות הכישרונות הגדולות ביותר באירופה. כרגע, לפחות, ארסנל תגיע למשחק טיפה יותר לונדונית מאשר פריז תהיה פריזאית.