את האליפות הראשונה שלהם מאז 1990 ליברפול חגגה באצטדיון ריק, בעיצומה של מגפת הקורונה. זה היה סיום אנטי-קליימטי למסע מאוד מרשים של חניכיו של יורגן קלופ. כך שהאליפות שליברפול זכתה בה אתמול (ראשון) מול אנפילד מלא מרגישה הרבה יותר "אמיתית".
ליברפול לא נכנסה לעונה כפייבוריטית, ממש לא - אבל כבר במחזור העשירי, נראה היה שאי אפשר באמת לתפוס אותה. הם השיגו את הניצחונות כשהיריבות המשיכו לפשל, עברו את כל המבחנים הקשים בהצטיינות ושמרו על שקט תעשייתי יעיל ומרשים לאורך העונה כולה. ליברפול הצליחה לשמור על קור רוח גם כשהרוחות סערו סביבה והיא עשתה את זה הרבה בזכות ארנה סלוט - המאמן החמישי בהיסטוריה שזוכה באליפות הפרמיירליג בעונתו הראשונה.
את מסיבת העיתונאים הראשונה שלו בליברפול, עשה ארנה סלוט לצד המנהל הספורטיבי ריצ'רד יוז. וזו גם היתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של ליברפול שבה מינו "מאמן ראשי" ולא "מנג'ר". עבור העיתונאים המקומיים זה היה דרמטי יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם.
ליברפול, היסטורית, מנוהלת על ידי איש חזק וכל יכול שנקרא "מנג'ר" ויורגן קלופ, ככל הנראה, היה המנג'ר האחרון של המועדון. עיתונאים מקומיים אומרים שהוא היה "חזק מדי" ו"הכל עבר דרכו". זה מה שליברפול היתה צריכה כשהוא הגיע לחופי בריטניה, אבל נראה היה שהקבוצה, עם מנהל ספורטיבי חדש ומבנה ניהולי חדש, היתה צריכה מישהו שקל יותר להתנהל מולו.
וארנה סלוט בעצמו מעיד שהוא כזה. הוא אמר על עצמו שהוא מאמן שמחפש "להתאים את עצמו למערכת". כלומר הוא לא בא לאנפילד כדי להיות ביל שאנקלי הבא. הוא הגיע כדי להתמקד באימון והדרכה של 25 שחקנים מקצוענים שמבינים את כובד החולצה האדומה שהם לובשים.
סלוט לא ניחן בכריזמה של קלופ אבל הוא איש עבודה חרוץ שלא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי. הוא מגיע לכל מקום עם הרבה מאוד ידע בכדורגל ויותר חשוב: ידע בלנצח משחקי כדורגל. המנהל הספורטיבי של ליברפול בחר בו בזכות הסטטיסטיקות המתקדמות שהפיקו עבורו במחלקת הדאטה של הארגון. איאן גרהאם, ראש מחלקת הדאטה של ליברפול לשעבר, הסביר למגזין "פור-פור-טו": "רוב המאמנים לא מצליחים מעבר למצופה מהם אבל סלוט עשה זאת בכל מקום שהוא הגיע אליו. אלקמאר ובפיינורד - כמו שיורגן קלופ הצליח מעבר למצופה במיינץ ובדורטמונד". סלוט הוביל את פיינורד לאליפות השנייה במאה הנוכחית וגם לגמר אירופאי ראשון אחרי שנות דור ורק הקורונה מנעה ממנו לזכות באליפות עם אלקמאר.
ועוד יותר חשוב עבור ליברפול של FSG זה שסלוט הוא לא מהמאמנים שדורש שינויים גדולים ויקרים מבעלי הקבוצות שהוא עובד עבורם. ההפך, הדאטה מראה שהוא בדרך כלל מביא לרווח ממכירת שחקנים בקבוצות שלו. למה? כי הוא יעדיף לשנות תפקידים לשחקנים כדי להוציא מהם יותר ובכך, בעצם, להימנע מהוצאה גדולה על שחקן חדש בתפקיד שצריך. ואלו בדיוק דברים שבעלים, במיוחד אמריקאים, מאוד אוהבים.
כמה אוהבים? כשבליברפול בדקו את כל הנתונים הרלוונטיים של כל המועמדים, סלוט יצא כמאמן המתאים ביותר לתפקיד. לפי הדיווחים - שנשענים על שיחות עם אנשי המועדון, סלוט היה המועמד המועדף של הסטטיסטיקות. הוא נבחר על פני רובן אמורים, רוברטו דה זרבי, יוליאן נאגלסמן, מיצ'ל, אנדוני איראולה, אדי האו ואפילו צ'אבי אלונסו, שאוהדי ליברפול הכי רצו אותו. אבל, כאמור, סלוט היה המועמד המועדף על המספרים.
אם האליפות של קלופ היתה אליפות שהיו לה שורשים הכדורגל הגרמני - מאמן גרמני שהביא עימו למערב אנגליה סגנון כדורגל מאוד גרמני, אז האליפות העונה היא כתומה מהולנדיות. סלוט הולנדי כאמור וגם הבלם הכי טוב והקפטן וירג'יל הולנדי. קודי גאקפו, חלוץ נבחרת הולנד, הוא יצרן השערים השני הכי טוב של ליברפול העונה וראיין חראפנברך, שגדל באייאקס, הפך לשחקן החשוב ביותר בקישור של ליברפול העונה.
ליברפול העונה היא כנראה הקבוצה הגדולה הכי הולנדית מאז שפטריק קלייברט, פיליפ קוקו, בולו זנדן, מארק אוברמארס והאחים דה בור שיחקו בבארסה של לואי ואן חאל. ואולם, בעוד שברצלונה הזו של לואי ואן חאל היתה מאוד "אמסטרדמית" - כלומר אורבנית, דעתנית, אולי קצת מופרעת - ליברפול של סלוט מתנהלת יותר כמו כפר הולנדי. הרבה עבודה קשה, בצניעות ובשקט תעשייתי והתמקדות במה שחשוב.
סלוט לא שינה הרבה בליברפול של קלופ. הסגל נשאר זהה והדגש החשוב ביותר שנתן לשחקניו היה קצב המשחק. הוא דרש טיפה יותר שליטה ופחות "כדורגל רוק כבד" כפי שקלופ כינה את משחק הגגנפרסינג שלו. במשחקים, סלוט לא נותן שואו על הקווים כמו קלופ אלא בעיקר מתקשר עם שחקניו עם המילה "קליפס" - ככה הוא מזכיר להם מה ביקש מהם כשצפו ביחד בקליפים שלהם לאורך השבוע (או אפילו בחדר ההלבשה לפני המשחק או במחצית). כלומר הכל אפשר לנתח ולדבר עליו. במקצועיות, בשקט, באפרוריות ובהבנה עמוקה של המשחק.
האישיות היציבה והרוגע של סלוט איפשרו לליברפול להיראות כמו הקבוצה הכי יציבה במצוינות שלה העונה בפרמיירליג. ואם סלוט לא היה רגוע כמו פרה על מישורי הדשא בהולנד ההולנדים, הכל היה יכול להיות על גחלים באנפילד. אחרי הכל - הוא החליף את המאמן הכי גדול של ליברפול בעידן הפרמיירליג כמישהו לא מוכר במיוחד על האי הבריטי. הוא נכנס למועדון ששלושת הכוכבים הגדולים שלו: וירג'יל ואן דייק, מוחמד סלאח וטרנט אלכסנדר ארנולד בשנה אחרונה לחוזיהם והיו יכולים לעזוב בחינם בתום העונה. והוא הגיע לקבוצה שנראה כי יריבותיה מתחמשות ביותר כלים שוברי שוויון בעוד שהיא לא רוצה או לא יכולה.
סלוט, כאמור מסיים שנה ראשונה כאלוף ועם שניים משלושת הכוכבים הראשיים שחתמו על חוזה חדש - הרבה בזכות שהוא הפיח בהם רוח קרב מחדש. והכל, כאמור, בשלווה, רוגע, רצינות, מקצועיות והיכולת שלו לגרום לשחקנים שלו לשלוט ברגשות שלהם, להתמקד בעיקר ולעשות את העבודה שלהם.
ליברפול הזו היא תוצר של סלוט. וסלוט הוא תוצר של הולנד הכפרית. שני ההורים של ארנה סלוט הם מורים ומגיל צעיר הוא היה מאוד מחונך וממושמע אבל זה לא פגע בתשוקה שלו לכדורגל. כשחקן באקדמיה של זוולה, היה כל בוקר רוכב על אופניים מברחנטהיים (אוכלוסיה של פחות מ-4,000) למריינברח (אוכלוסייה של 900 איש) כדי לעלות על רכבת ישירה לעיר הגדולה זוולה (כ-130 אלף איש). הוא למד בבית ספר מאחוריי האצטדיון ומגרש האימונים של הקבוצה המקומית. המחויבות שלו למשחק היתה מלאה וכל מי שמכיר אותו יודע שתמיד חשב כמו מאמן. בכפר שגדל בו אומרים שהוא היה ילד שכל הזמן היה עם כדור ברגליים ואפילו הלך לישון עם הכדור בלילה. פעם, כשחקן צעיר, אפילו המציא טקטיקה כדי לנצל את זה כשהיריבים משחקים מול השמש.
בהרבה כפרים בהולנד, מועדון הכדורגל מרכז סביבו את רוב הפעילות החברתית של הקהילה. אחד מכל חמישה תושבים של ברחנטהיים הם חברי מועדון הכדורגל של הכפר. הם עושים אירועים ביחד, מדי סוף שבוע נפגשים למשחק במועדון ומתאמנים ביחד כמה פעמים בשבוע. האנשים בכפר מנהלים את המועדון בעצמם. הם המנהלים, המאמנים, השחקנים, המועדון הוא הכפר והכפר הוא המועדון.
לאביו של ארנה קוראים ארנד סלוט (שזה שמו של ארנה - סיפור ארוך, עזבו) וגם לו היתה תשוקה כבירה למשחק. הוא היה השחקן הכי טוב בהיסטוריה של הכפר (עד הגעתנו של ארנה) וגם המאמן הכי טוב בהיסטוריה של המועדון. ארנה הצעיר היה יושב לידו בספסל וצופה בהתנהלות שלו בזמן משחקים. הוא היה מקשיב לאביו מדבר על המשחק וחושב על המשחק וככה נחשף, לראשונה, לתפקיד המאמן. תפקיד שמאז שהוא היה ילד רצה לעשות. רצה להיות כמו אבא. הצליח לו.
עוד משהו שמייחד את הכפריים ההולנדים זה הצניעות הקיצונית שלהם. הוריו של ארנה עדיין גרים באותו הבית שבו הוא גדל. אמא שלו עדיין מופתעת שמדברים איתה בסופרמרקט על הבן שלה כאל איש מפורסם והמועדון עדיין במרכז החיים בכפר. זה לא השתנה עשורים וזה לא ישתנה בקרוב. ואפשר להיות בטוחים שארנה סלוט, בצניעות אופיינית, לא יבלה הרבה יותר מדי זמן בחגיגות. יבוא לבקר את אבא ואמא, אולי יאמן ילדים בכפר שלו ואז יחזור לאנגליה. יש עבודה לעשות לקראת העונה הבאה כאלוף הפרמיירליג.