נבחרת הגברים של ישראל בג'ודו רושמת תקדים עגום: בפעם הרביעית ברציפות היא מסיימת את אליפות אירופה ללא אף מדליה. פעם אחת הייתה מעידה. פעמיים זו אכזבה. עכשיו זו כבר מגמה כואבת וברורה.
אמנם הקיץ האחרון היה בסימן מהפכה. דור הספורטאים הוותיקים פרש בזה אחר זה או הלך לריאליטי, ובמקומם נכנס דור צעיר, רענן, מוכשר ונחוש לפרוץ. כזה שחלקו כבר מחזיק ברקורד מוכח ברמות הצעירות, כאלה שהביאו הישגים מרשימים באליפויות קדטים וג'וניורים וביניהם גם אלופי אירופה ואלופי עולם. ועדיין, המעבר אל הבוגרים היה מהיר אבל הפער בין הפוטנציאל לבין התוצאה בשטח, מטריד.
היו ימים שבהם ישראל הייתה שם דבר בג'ודו האירופי. שגיא מוקי, אורי ששון, פיטר פלצ'יק, טוהר בוטבול וטל פליקר עשו ככל העולה על רוחם בעשור הקודם. מכל תחרות חזרו עם מדליות. החבורה של סמדג'ה ידעה להדביק את הקהל הישראלי למסך, הציתה דמיון ואף יצרה זהות. והדור הצעיר שהחל את דרכו אל המשחקים האולימפיים ב-2028 עוד מלטש את הכלים. מוכשר, מבטיח, אבל צריך לעבור כברת דרך כדי להגיע לשם חד, בשל ומוכן כמו שאנו מצפים לראות.
למרות המדליה של פיטר פלצ'יק באולימפיאדת פריז (בהצלחה ב"רוקדים"), נבחרת הגברים נמצאת בשנים האחרונות בדעיכה דרסטית. מדליה אחת בלבד בארבע אליפויות עולם, שגם היא הושגה לאחר שיריבו של פלצ'יק לא עלה לקרב, היא לא רק נתון סטטיסטי יבש, אלא סימן מובהק לכך שנדרש שינוי.
תוסיפו לכך את השיא השלילי שנרשם באליפות אירופה בסופ"ש, בו הנבחרת סיימה בפעם הרביעית ברציפות ללא מדליה ותגלו שהבעיה עמוקה יותר מהיעדר הצלחה רגעית. היא מצביעה על מגמה ארוכת טווח, של נבחרת שאיבדה מומנטום, ביטחון ויש אומרים גם כיוון.
הכישרון נדיר, המחויבות גדולה וההשקעה אדירה. אך לאחרונה משהו ברוח הנבחרת, בתזמון ובהובלה דורש שינוי. ההפסדים, שפעם היו יוצאי דופן, הפכו לתוצאה שכיחה מדי. ההדחות המוקדמות חוזרות על עצמן, לא ככישלון של יחיד - אלא כסימן לכך שמשהו במערכת דורש חישוב מסלול מחדש.
עם זאת, יש גם נקודת אור והיא הדור הצעיר. ספורטאים מוכשרים, שמחזיקים ברזומה עשיר בזירות הקדטים והג'וניורים, נכנסו לאחרונה לסגל הבוגרים. הם מגיעים עם רקע תחרותי עשיר, הישגים יפים וניצחונות על יריבים בינלאומיים. אבל המעבר אל רמות הבוגרים צפוי להיות אתגר לא פשוט: הקצב מהיר יותר, העומס גדול יותר, והציפיות גבוהות מתמיד. וכשדור חדש עושה את צעדיו הראשונים, השאלה היא לא רק אם יש לו פוטנציאל, אלא האם יש מי שידע להוביל אותו למימוש מלא.
ייתכן שהתשובה טמונה דווקא בתוך המערכת. בצוות המאמנים של סמדג'ה נמצאות דמויות מלאי ניסיון שהובילו יחד את נבחרות הקדטים והג'וניורים להצלחות רבות בעשור האחרון, אלו מוכיחים פעם אחר פעם שיש להם את הידע, הקשר והיכולת להוביל. הם בנו תשתית מקצועית עמוקה, פיתחו שפה משותפת עם הספורטאים, והובילו אותם להישגים.
כעת, כשהספורטאים שלהם הגיעו לנבחרת הבוגרת, טבעי ומתבקש שגם המאמנים ימשיכו איתם. מאמן שמכיר את הג'ודוקא לעומק, שצמח איתו, שהביא אותו לרמות הגבוהות, הוא בדיוק זה שיכול להוציא ממנו את המקסימום גם עכשיו.
נבחרת הנשים, בהובלת שני הרשקו, חזרה מאליפות אירופה במונטנגרו עם מדליית כסף של רז הרשקו. סגנית האלופה האולימפית מפריז, העפילה לגמר במשקל מעל 78 ק"ג בפעם הרביעית ברציפות. היא ניסתה להגן על תוארה כאלופת אירופה, אך הפסידה לרומן דיקו, שגברה עליה גם בגמרים של 2022 ו-2023. גפן פרימו ותמנע נלסון-לוי סיימו במקום החמישי, וענבל שמש דורגה במקום השביעי.
בעוד נבחרת הגברים דורשת ניעור עמוק. האיכויות קיימות, אבל בלי ניהול נכון, חיבור אישי ומקצועי והעזה לשנות הכישרונות יישארו מבוזבזים. הזמן לפעול הוא עכשיו. לפני שגם מעמדה של נבחרת ישראל כמעצמת ג'ודו יישאר רק זיכרון מתוק מהעבר. אל אל.