את פסח ביליתי בחופשה משפחתית בהולנד, מדינה שלאורך השנים שלנו היהודים בגלות היתה יחסית טובה מאוד אלינו. ואנחנו, היהודים, היינו טובים לה. המטבח ההולנדי הושפע לטובה מהקהילה היהודית המאוד ייחודית שהתבססה במדינה (קהילה שהיתה מורכבת מיהודים מחצי האי האיברי, כלומר ספרדים, ומאשכנזים ממרכז אירופה). למשל, Jodenkoeken (עוגיות יהודיות) אלו בעצם עוגיות קפה שמאוד מזכירות עוגיות מרוקאיות - ואכן המקור שלהן הוא מיהדות ספרד - שההולנדים זוללים לצד הקפה שלהם כבר מאות שנים. בזמנו, ההולנדים התלהבו מ"העוגיות היהודיות" במיוחד בגלל הסוכר שיש בהן, כי פעם היה מדובר על רכיב מאוד נדיר ויקר במערב אירופה.
יש עוד לא מעט ראיות להשפעה יהודית על המטבח ההולנדי כנראה בזכות הסחר והיזמות היהודית (היהודים ניצלו את הנדידות שלהם באירופה כדי להיות סוחרים) אבל זה גם הלך לכיוון ההפוך: Hutsepot, למשל, זה שילוב של תבשיל פלמי עם טאץ' יהודי-ספרדי. ובכלל, האוכל היהודי, בכל העולם, הוא בדרך כלל טייק כשר יצירתי לאוכל מקומי, שבדרך כלל לא היה כל כך כשר.
הסיפור של היהודים ב-2000 שנות הגלות הוא סיפור של מיקסולוגיה תרבותית. יהודים נטמעו בחברה זרה בזכות ואימצו את המזון, את המסורת ואת התרבות שלה אבל גם שמרו על זהותם בזכות קהילתיות חזקה, דת ייחודית ובשלבים מאוחרים של הגולה - הציונות. זה ממש בגנטיקה שלנו. DNA אשכנזי הוא בעצם שילוב של DNA מהמזרח התיכון ל-DNA מרכז וצפון אירופי. יהודים ספרדים, יהודים מזרחים, יהודים מפרס וכו' הם גם שילוב גנטי של DNA מהמזרח התיכון ל-DNA מקומי.
המיקסולוגיה האנושית הזאת הזו קיבלה עוד טוויסט במדינה הקטנה שממוקמת בין אסיה לאפריקה על הים התיכון. כאן בישראל - איפה שאוכלים שניצל אוסטרי בבגט צרפתי עם חומוס ערבי, סחוג תימני, מטבוחה צפון אפריקאית ולעיתים עם צ'יפס בסגנון אמריקאי - כל המדינה היא מיקס אחד גדול של תרבויות, גנטיקה ותרבויות. הגיוון הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמותג שלנו. כמו המסחר והיזמות שאפיינו את היהודים שנדדו בגולה במשך 2,000 שנה.
ומי שמגלם את הגיוון הזה על מגרש הכדורסל הוא לא אחר מאשר השחקן הישראלי האיכותי ביותר בהיסטוריה - דני אבדיה. קיבוצניק מוסלמי עם גוף סרבי שגדל בכדורסל הישראלי. אבדיה - שנולד לאם קיבוצניקית ואב סרבי-גוראני-מוסלמי מקוסובו שהפך את ישראל לביתו - היה יכול לשחק עבור סרביה אבל החליט לשחק בנבחרת של ביתו, ישראל. הוא שילוב גנטי ייחודי שטופח בכדורסל הישראלי מא' ועד שנבחר בדראפט.
כל המאמנים שטיפחו אותו היו ישראלים, הוא שיחק בנבחרות ישראל, ספג את המנטליות של הכדורסל הישראלי וגדל על ערכים ישראלים. כן, אולי יש לו גוף ואתלטיות נדירים לכדורסלנים הישראלים אבל "החוצפה", הפטריוטיות והערמומיות הן לגמרי "שלנו".
"בכל זאת הגענו" - פרויקט מיוחד ליום העצמאות
והכדורסל שלו, כבר מאז שהוא נער, מגוון וייחודי בנוף שלו. כשסטיב קר, מאמן גולדן סטייט ווריירס, פגש אותו לראשונה בימים שלפני הדראפט בו נבחר, הוא אמר לו "וואו, לא חשבתי שאתה כזה גבוה". כמו חלק מהכוכבים הגדולים ביותר בימנו - סגנון המשחק שלו הוא של גארד אבל הגוף שלו (2.06 מטר, 95 ק"ג) הוא של פורוורד. הוא פליימייקר גדול. הוא יכול לשחק כמו גארד וכמו פורוורד. הוא יכול לשמור על כמעט כל העמדות במגרש. הוא כל כך מהיר על המגרש אבל זה לא מוריד לו מהתחכום ומקבלת ההחלטות הטובה והיצירתית.
את זה ידענו עלינו עוד כששיחק במכבי תל אביב וראינו את זה כשקיבל את הצ'אנסים בוושינגטון. אבל רק אחרי שעבר לצפון מערב ארצות הברית, התחלנו לראות את הכוכב שהוביל את נבחרת העתודה של ישראל לשתי אליפויות אירופה.
ובפורטלנד, אבדיה נטמע בתרבות הספורט המקומית (ממש כמו שהיהודים עשו לאורך השנים בגולה). הוא לא רק נתן את העונה הכי טובה שלו כשחקן ב-NBA (16.9 נק' למשחק, 7.3 ריב', 3.9 אס', קולות לתואר השחקן המצטיין של העונה), הוא גם זיהה קבוצה שאיבדה את המנהיג שלה לאורך שנים, דמיאן לילארד, נכנס לוואקום הזה מיוזמתו והפך לאחד מהשחקנים המובילים במגרש. בזכות זה הוא גם זכה בפרס על שם מוריס לוקאס. זה תואר שניתן לשחקן "לשחקן שמגלם הכי טוב את רוחו של של מוריס לוקאס - על המגרש ומחוצה לו". הג'נרל מנג'ר ג'ו קרונין, שהביא את אבדיה בעסקה מאוד משתלמת מוושינגטון, הסביר: "כבר בעונתו הראשונה, דני הביא לקבוצה מנהיגות, קשיחות ותשוקה לכדורסל, לחבריו לקבוצה ולקהילה".
כדי להבין מה המשמעות של הפרס הזה צריך להבין מה המשמעות של לוקאס מוריס ל-Rip City. לוקאס היה כוכב בקבוצה היחידה של פורטלנד שזכתה באליפות ה-NBA. היה מדובר בקבוצה שב-1977 שיחקה כדורסל חכם, קבוצתי, מגובש, יוזם, קשוח ושוטף. ביל וולטון, ההיפי מקליפורניה, היה הסנטר והמוח של המכונה אבל לוקאס היה הלב ומה שמכונה ה-enforcer. הוא היה שחקן מעולה שיודע לקלוע ולתקוף את הסל, אבל גם תמיד היה השחקן הכי קשוח על המגרש ששמר על חבריו לקבוצה. התמונה המפורסמת ביותר שלו היא שהוא עומד בעמדת קרב מול דריל דוקינס, שהיה שובר סלים על בסיס קבוע בגלל גודלו והאגרסיביות שלו, במשחק מספר 2 בסדרת הגמר ב-1977. "ביל הוא גורילה על המגרש עד שמתחילים מכות, ואז הוא מתחבא ואני מסדר דברים" הסביר פעם לוקאס בראיון לספורטס אילוסטרייטד.
וזה האיש שאבדיה זכה בתואר על שמו העונה. הוא נטמע בכזו מהירות בתרבות המקומית וכמובן תרם לה מ"הישראליות" שלו. אבדיה, שעיתונאים ופרשני כדורסל אמריקאים ממש נדהמו ממנו העונה, תואר על ידם כ"מענטש", כ"מנהיג אמיתי" וכ"אולסטר עתידי". לפי מה שהם אומרים וכותבים, הצמיחה שלו לדרגת כוכב העניקה למאמנו, צ'ונסי בילאפס, הארכת חוזה וגם לג'נרל מנג'ר שהצליח להביא אותו על חוזה מצוין (עבור הקבוצה). בילאפס, אגב, ציין שאבדיה חכם ו"משחק בדרך הנכונה".
אם בתחילת השנה דיברו על כך שאבדיה יעבור לקבוצה שתהיה מוכנה לוותר עבורו על בחירות דראפט, אז לפי הקולות שיוצאים מפורטלנד עכשיו, התכנון הוא לבנות עליו כחלק משחקני השלד של הקבוצה לעתיד הקרוב והרחוק. אלא אם כן קבוצה תגיש עליו הצעת ענק.
ספק אם פורטלנד טריילבלייזרס היו קיימים בלי יהודים. כן, אבדיה הוא כרגע היהודי השני הכי חשוב בהיסטוריה של פורטלנד. לארי ויינברג, טייקון נדל"ן מקליפורניה, הוא אחד משלושה יהודים שהקימו את הטריילבלייזרס בשנת 1970 והוא היה זה שנשאר כבעלים מספיק זמן כדי להוביל אותה לאליפות הראשונה בהיסטוריה שלה.
צריך להבין את הרקע להקמת הטריילבלייזרס, הקבוצה המקצועית הראשונה באורגון. עד שנות השישים של המאה ה-20', הספורט האמריקאי המקצועי שוחק בעיקר בחוף המזרחי - פילדלפיה, ניו יורק ובוסטון. סנט לואיס, שלא רחוקה משיקגו, היתה נחשבת ל"מערבית" בזמנו ומיניאפוליס ממש היתה ב"קצה" של המדינה עבור הספורט האמריקאית.
קליפורניה היתה המדינה המערבית הראשונה שנכנסה לספורט המקצועי בשנות השישים ומשכה אליה את הלייקרס ממינאפוליס. זה קרה בעיקר בזכות כספי הטלוויזיה והבידור במדינה. וכשהתחילו טיסות נוחות יותר עם טכנולוגיית תעופה חדשנית, צצו הרבה יותר קבוצות ספורט מקצועיות במערב ובדרום ארצות הברית.
כשהגיעה תורה של אורגון, לא נמצא כסף להקים את קבוצת הספורט המקצועית הראשונה במדינה. הארי גליקמן, יהודי מקומי שקידם אירועי ספורט, נדחה על ידי משפחות "הכסף הישן" במדינה. הם היו שמרנים עם השקעותיהם ובדרכם המנומסת זרקו אותו מכל המדרגות כשהגיע עם הצעה להקים קבוצת כדורסל בפורטלנד. הוא לא וויתר כמובן ופנה לשלושה אנשי עסקים מחוץ לעיר שחיפשו להיכנס למועדון (היהודי מאוד) של בעלי קבוצות ב-NBA.
יהודים, שבארה"ב היו צריכים למצוא דרכים אלטרנטיביות לטפס לרמת אליטה עסקית ולהיטמע בה, היו ידועים כמשקיעים אמיצים וחכמים. ולכן קבוצות ספורט - שנהנו מנראות גבוהה וחשיפה כבירה - היו "השקעה יהודית" קלאסית בזמנו.
אז הרמן סארווקסקי, מהגר יהודי מגרמניה שהפך לאיש עסקים מוצלח (והקים גם את סיאטל סיהוקס ב-NFL) היה הבעלים הראשי הראשון של הטריילבלייזרס. אליו הצטרפו גם בוב שמרץ, בעלים של מניות בבוסטון סלטיקס ויזם נדל"ן וגם לארי ויינברג. השלושה שילמו ביחד 3.7 מיליון דולר על הקבוצה שבסופו של דבר נותרה בידיים של ויינברג. היום, אגב, היא שווה 3.65 מיליארד דולר.
והיום, כאמור, ישראלי - יהודי-מוסלמי - הוא ככל הנראה כיום השחקן הכי פופולרי בקבוצה, בזכות היכולת שלו להיטמע בתרבות המקומית ולהוסיף לה הרבה מהתרבות שלו. סיפור הצלחה קלאסי של מותג ישראלי.