שחקני בית"ר ירושלים, הצוות המקצועי וההנהלה התכנסו הבוקר (חמישי) בבית וגן למפגש מיוחד ומרגש עם שורד השואה גבריאל ברקאי, במסגרת מיזם "זיכרון בסלון". גבריאל, בן 80, הוא לא רק שורד שואה - הוא גם חתן פרס ירושלים לארכאולוגיה, אדם שתרם תרומה מכרעת לחקר ירושלים ולחשיפת סודותיה העתיקים. אך הבוקר, הניח את כובע הארכיאולוג בצד, וסיפר בגוף ראשון את הסיפור הלא ייאמן של ילדותו בצל הזוועות הנאציות.
הוא נולד בגטו בבודפשט ביוני 1944, חודשים ספורים לאחר כניסת הנאצים להונגריה. אימו, רחל, ילדה אותו תוך כדי סחיבת עגלת ציוד, לאחר שהנאצים שחטו את הסוסים. בתנאים בלתי נתפסים, תוך מאבק יומיומי על מזון וקיום - כולל מכירת חלב אם עבור חתיכת לחם - הצליחה להחזיק אותו בחיים. אביו, אליעזר, שרד מחנה כפייה באוקראינה, ונמלט ממנו רגע לפני שחרור הגטו.
אחרי המלחמה, המשפחה ניסתה לשקם את חייה, אך כשהאנטישמיות המשיכה להרים ראש, הבינו שעליהם לעלות לישראל. בשנת 1950 עלו לארץ באוניית המעפילים "קוממיות", ונחתו בחיפה כשדמעות של התרגשות בעיניהם. מאז חי גבריאל בירושלים, אותה הוא הפך לא רק לבית, אלא גם למרכז חייו המקצועיים.
במהלך המפגש סיפר ברקאי לשחקנים על ההתמודדות של שורד שואה בארץ חדשה, שבה לא תמיד התקבל בזרועות פתוחות. על התחושה כילד, עולה חדש יחיד בכיתה, שלא ידע מילה בעברית. אך גם על הבחירה שלא לשקוע - אלא לחפור, לגלות ולשמר. בין תגליותיו החשובות: לוחות ברכת כהנים מכסף, מהעתיקות ביותר שהתגלו עם טקסט מקראי - עדות חיה לעברו של העם היהודי בעיר הקודש.
ברקאי שיתף גם בסיפורים מרגשים שזיעזעו את הנוכחים, כמו המפגש המקרי בלונדון עם אדם שנולד גם הוא בגטו בודפשט, ככל הנראה בזכות חלב האם של אימו של גבריאל - מפגש שסגר מעגל לאחר 70 שנה, ומפגש של אביו עם אדולף אייכמן בבניין הקהילה היהודית בזמן המלחמה.
לאחר העדות, עמדו כל הנוכחים יחד עם גבריאל בצפירה לזכר הנספים, בדומייה מלאה יראת כבוד.
האירוע נחתם באמירה חזקה מצד המועדון: החובה לזכור, לספר ולהוקיר את הדור ההולך ומתמעט. עבור שחקני הקבוצה, זו הייתה תזכורת מרגשת לכך שמעבר למשחק ולתוצאה - יש ערכים, יש זיכרון, ויש חובה להמשיך את הסיפור.