ב-1933, כשיהודית דויטש הייתה שחיינית מצטיינת בת 15 במועדון הספורט "הכח וינה" שבאוסטריה, אביה, תיאודור, שהיה ציוני נלהב, הכריז בפני משפחתו וחבריו שהוא לא ידרוך יותר בתוך גבולות גרמניה, שם המפלגה הנאצית עלתה לשלטון. תיאודור הבין לפני רבים מסובביו את הסכנה שטמונה בלאומנות הגזענית שפרחה בגרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה.
המשפחה של יהודית לא הייתה דתית, אבל כן ציונית. הוריה היו שני מלומדים שהתחנכו בווינה, בזמנו אחד המרכזים החשובים ביותר לפיתוח אינטלקט וידע אנושי, ועבדו בעבודות חשובות. אביה היה מהנדס מכני, ואמה, רחל אוסטרמן-דויטש, הייתה מורה לאומנות, היסטוריה ושפות. ההורים שלה העניקו לה את האהבה לספורט - שניהם היו גולשי סקי מצטיינים - והעמדה העקרונית של תיאודור דויטש הותירה חותם עמוק ביהודית הצעירה, ששנתיים לאחר הכרזת אביה שברה 12 שיאים לאומיים אוסטריים בבריכה וזכתה בפרס "הספורטאית האוסטרית המצוינת של השנה".
הסיפורים האנושיים, הגבורה והחיים שאחרי - כל הכתבות ליום השואה תשפ"ה
דויטש, שגדלה במועדון הספורט היהודי "הכח וינה", הייתה השחיינית הכי טובה באוסטריה ואף זכתה בתואר הכבוד הגבוה ביותר שיכולים להעניק לספורטאי אוסטרי (Ehrenzeichen für Verdienste um die Republik Österreich). היא הייתה אחת משלושת הספורטאים הטובים ביותר של אוסטריה לקראת אולימפיאדת 1936 שנערכה בברלין.
דויטש הייתה אמורה לזכות במדליות בבריכה בברלין והייתה חלק מנבחרת נשים חזקה במיוחד (שכללה גם את היהודיות רות לנגר ולוסי גולדנר), אך בגרמניה כבר חוקקו את חוקי הגזע שקבעו מיהו אזרח גרמני, ובאוסטריה הנאצים המקומיים, ששאפו לאיחוד עם גרמניה הנאצית, התפרעו באוניברסיטאות כלפי מרצים ואינטלקטואלים יהודים.
יהודית לא הייתה מוכנה לתת לגיטימציה לנאצים ולאדולף היטלר, והחליטה להחרים את האולימפיאדה בגרמניה. "אני מסרבת להיכנס לתחרות במדינה שבאופן נפשע רודפת אחר אנשיי", אמרה והכעיסה את רשויות הספורט האוסטריות שרצו להימנע מ"ערבוב פוליטיקה וספורט". כסנקציה לחרם שלה, איגוד השחייה האוסטרי ביטל את הזכיות והשיאים שלה.
יש לציין, הנאצים לא סירבו שיהודים יתחרו באולימפיאדה שלהם. להפך - הם דווקא רצו שיהודים יעניקו לגיטימציה לשלטון. האולימפיאדה בברלין הייתה כנראה מבצע "הלבנת התדמית" הספורטיבית הגדול בהיסטוריה, ולבטח "מבצע השפעה" חסר תקדים של יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי. ודויטש - בזכות חוש הצדק שלה, הציונות שלה והערכים שגדלה עליהם - הבינה את זה בזמן אמת.
העיתונות הגרמנית, כמובן, לא כתבה בביקורתיות על המשאבים שהופנו לאירוח המשחקים, ובטח לא על המוטיבציה של המשטר לארח את המשחקים. העיתונות הבינלאומית - מתוך רצון "לא לערב פוליטיקה וספורט" - דיווחה בעיקר על תובנות של אנשי הוועד האולימפי מהביקורים שלהם בגרמניה.
בין השאר, אוורי ברנדג', יו"ר הוועד האולימפי האמריקני, ביקש מהספורטאים "לא להתערב בריב בין הנאצים ליהודים". הוא ביקר במתקנים הגרמניים ב-1934 וטען ש"היהודים מקבלים יחס הוגן". על האנטישמיות הגואה, החוקים הגזעניים, כליאת מתנגדי המשטר וחיסולם - לא דיבר, כמובן. גם לא דווח על הצוענים שנכלאו במסגרת "מבצע ניקיון" בברלין לפני המשחקים. וכשגברו הקולות להחרים את המשחקים האולימפיים בברלין, או לפחות להעבירם למקום אחר, ברנדג' טען ש"המשחקים האולימפיים שייכים לספורטאים ולא לפוליטיקאים". ב-1935 הוא כבר טען שהניסיון להחרים את המשחקים האולימפיים הוא קונספירציה "יהודית-קומוניסטית" נגד הוועד האולימפי. כמובן.
לפני האולימפיאדה, כחלק מהונאת העולם, המשטר הגרמני הורה להוריד את כל השלטים שבהם נאסר על יהודים להיכנס למקומות ציבוריים והציג תקנה מיוחדת שפוטרת מבקרים זרים מהחוקים נגד הומוסקסואלים. האורחים ראו לנגד עיניהם מדינה ש"טוב לחיות בה", ואפילו הכתב הפוליטי של הניו יורק טיימס, פרדריק בירצ'הול, כתב "שהמשחקים החזירו את הגרמנים לחיק האומות והפכו אותם לאנושיים יותר".
דויטש הייתה אחת מהספורטאיות האוסטריות היחידות שקראה בקול נגד קיום האולימפיאדה בברלין בגלל היחס ליהודים. היא ראתה את מה שקורה לנגד עיניה וקיבלה החלטה עקרונית שעלתה לה במדליות אולימפיות ובתהילה עולמית.
אחותה של יהודית, חנה, גם כן הייתה שחיינית מצטיינת ב"הכח וינה", ובעצם קיבלה את מקומה במשלחת האולימפית. היא תיארה את היחס ליהודים במשלחת כ"שנאה המונית" וסיפרה: "זו הייתה החוויה הנוראית ביותר שעברתי".
צריך לומר שיהודית, בעמדתה העקרונית, צדקה. הממשל הנאצי לא באמת רצה לחגוג את הספורט - הוא רצה להלבין את מעשיו ואף השתמש באולימפיאדה ככלי להסחת דעת. אם יותר ספורטאים היו כמוה, אולי לא הייתה מתקיימת האולימפיאדה הזו בגרמניה.
מה האולימפיאדה של 1936 איפשרה לנאצים להשיג?
- בזמן המשחקים נבנה מחנה הריכוז זקסנהאוזן סמוך לברלין.
- בזמן המשחקים גרמניה הנאצית גם ייבאה פלדה ומתכות למרות הסנקציות.
- המשחקים אפשרו לנאצים לבנות את מכונת הכיבוש וההרג שלהם בשקט יחסי, כשהעולם מביט על הנעשה באצטדיון האולימפי בברלין ולא על מה שקורה באמת בגרמניה.
- ההיסטוריון האמריקאי ג'ורג' אייזן חקר את הפעולות הגרמניות בזמן המשחקים וטען ש"המשחקים האולימפיים היו אבן דרך משמעותית בצעדה לכיוון מלחמת העולם השנייה".
ב-1938, הנאצים - גם בזכות הלגיטימציה שקיבלו מהעולם באולימפיאדה - ביצעו את "האנשלוס", סיפוח אוסטריה - מדינתה של דויטש. הנאצים ריסקו את המרכזים האינטלקטואליים והיהודיים בווינה באלימות מחרידה, ומשפחת דויטש עלתה לארץ ישראל.
יהודית התאמנה במכבי חיפה, שלה הייתה הבריכה האולימפית היחידה בישראל באותם ימים. היא זכתה באליפות ארץ ישראל בשחייה וקבעה שיאים שהחזיקו מעמד גם אחרי קום המדינה. בן זוגה היה ברנרד הספל, רופא במקצועו, אותו הכירה עוד בווינה כשהיה שוער קבוצת ההוקי שדה של "הכח וינה" ונבחרת אוסטריה. בשנת 1995 התנצל איגוד הספורט האוסטרי רשמית בפני דויטש והחזיר את שיאיה לספרי הארגון.
דויטש, שנפטרה בגיל 86 בשנת 2004, סיפרה את סיפורה בסרט התיעודי "הכח לשחות", שיצא באותה שנה ותיאר את סיפורן של שחייניות "הכח וינה" באותה תקופה. המורשת שלה לא קשורה אך ורק ליהדות ולשואה - המעשה של דויטש אמור להיות "אור לגויים" בעידן שבו דיקטטורות ורודנויות דתיות מנצלות את הספורט כדי לכבס את תדמיתן ולהקל על הפשעים נגד האנושות שהן מבצעות.
סביר להניח שרוסיה של פוטין לא הייתה תוקפת את אוקראינה בלי הלגיטימציה הבינלאומית שאולימפיאדת החורף ב-2014 ומונדיאל 2018 העניקו לה. קטאר של החמאס לא הייתה מתנהלת כפי שהיא מתנהלת אם לא הייתה מצליחה לארח את העולם כולו - כולל ישראלים - באירועי הספורט, כולל מונדיאל 2022. אם יותר ספורטאים היו תופסים עמדה עקרונית ומוסרית נגד אירועי הספורט האלה, כמו דויטש - אולי היינו במקום אחר, כאנושות וכמדינה. וגם את זה צריך לזכור ביום השואה של שנת 2025.
המדליה שחזרה אחרי 60 שנה
הערב (רביעי) יוצגו לראשונה המדליות הגנוזות של דויטש במוזיאון הספורט היהודי העולמי בכפר המכבייה. "על קברה של אמי חרטנו את המילים 'ספורטאית, גיבורה של אמת, אם המשפחה', מספר בני הספל, בנה של יהודית, שיהיה אורח הכבוד באירוע. "זה משקף בדיוק את מהות חייה. הספורט היה עבורה ערך של חתירה מתמדת אל היעד, לעולם לא לוותר. הגבורה שלה התבטאה בכך שהייתה מוכנה להקריב את המדליה האולימפית למען העם שלה. כאם משפחה, היא הנחילה לנו את הערכים האלה. גדלנו על סיפורי הגבורה שלה, על ההחלטה הקשה לוותר על חלום ספורטיבי למען אמת פנימית. היא לימדה אותנו שיש דברים חשובים יותר מניצחונות ומדליות - ישנה נאמנות לזהות, למצפון ולערכים. זה היה השיעור החשוב ביותר שלמדנו ממנה, והוא מלווה אותנו עד היום".
אסנת צור, מנהלת מוזיאון הספורט היהודי, אומרת כי "המדליות ההיסטוריות של יהודית דויטש שאנחנו מציגים לראשונה במוזיאון מספרות סיפור של אומץ נדיר, של אישה שבחרה בזהותה ובערכיה על פני תהילה אולימפית. הצגתן כאן היא הגשמת חזוננו לשמר ולכבד את מורשת הגבורה היהודית בספורט. אנו מזמינים את הציבור לבוא ולהתרשם מקרוב מהעדות המוחשית לעמידה איתנה אל מול השנאה והעוול".