נהוג לחשוב שספורטאי על שלא נראים כמו ספורטאי על, שורדים על ידי כך שהם יצירתיים יותר, חכמים יותר ואולי אפילו קשוחים יותר מהספורטאים הרגילים. תחשבו על לוקה מודריץ' המיניאטורי, פול סקולס האסתמטי, אנדרס אינייסטה שנראה תמיד כאילו הרגע תרם שליש מהדם שיש לו בגוף או אפילו ניקולה יוקיץ' ולוקה דונצ'יץ', שלא פספסו ארוחה בחייהם. ובדרך כלל הם מורידים כל ארוחה עם בירה. או שתיים.
על פניו, לא נראה שיש להם יתרון גנטי על פני רוב היריבים החזקים והמהירים שלהם, ועדיין המוח שלהם, ולא הגוף שלהם, הופך אותם למיוחדים. יכולות יצירתיות, יכולת חיזוי, אולי ראייה מרחבית אחרת, אולי קליטה מהירה יותר של סיטואציה. אבל אולי הדברים האלה הם דווקא כן קשורים ליתרון גנטי כלשהו? אולי הם רואים את העולם אחרת בזכות אנזים שרק אנשים מסוגם מייצרים? אולי הם נהנים מגן שעוזר להם לראות טוב יותר? אולי הם חושבים מהר יותר בגלל גנטיקה?
פרופ' סיגל בן־זקן, ראש המעבדה לביולוגיה ולגנטיקה של הספורט, המאמץ והפעילות הגופנית וראש רשות המחקר במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, מבלה את זמנה עם דגימות DNA מהלחי של הספורטאים הבכירים ביותר בישראל - ושואלת את השאלות האלה בדיוק.
"כשאנחנו חושבים על אלמנט כמו יצירתיות, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו על איזו מערכת ביולוגית היצירתיות יושבת" היא אומרת. "כל התנהגות אנושית יושבת על מערכת ביולוגית ומושפעת מאוד מאינטראקציה עם הסביבה. סביר להניח שכשחוקרים יצירתיות מתחילים עם מערכת העצבים. אבל עוד לפני, המערכת הביולוגית היא פעולה של חלבונים. והגן הוא המתכון ליצירת החלבון. אז אני בוחנת את הגנים ומנסה לראות במה הם שונים משל אחרים".
אז ספורטאי עם אופי של קאוץ' פוטייטו כמו ניקולה יוקיץ' יכול להיות שהוא בעל יתרון ביולוגי?
"זה כרגע משהו מאוד קשה להבין" עונה פרופ' בן זקן. "אבל כן אולי אפשר לייחס מוטיבציה לפעולה לגנטיקה. אם נסתכל על מערכת התגמול במערכת העצבים המרכזית ונבחן את רמות הדופמין שהיא קולטת, אנחנו יכולים לראות אם פעילות ספורטיבית אצל אדם גורמת להנאה גדולה יותר וככה לרמת מוטיבציה גבוהה יותר לעשות ספורט. יש המון מחקרים על קאוץ' פוטייטוז מול אנשים פעילים. יש אנשים שבאופן טבעי כשהם עושים פעילות גופנית הם מרגישים טוב יותר, רמות הדופמין שלהם עולות, רמות הסרוטונין שלהן עולות ויש כאלה שלא. הם פשוט לא יהנו מספורט. זה לא אומר שהם לא יעשו ספורט, פשוט המוטיבציה שלהם לעשות ספורט תהיה פחות פנימית ויותר חיצונית...
אבל ככל שענף ספורט מורכב יותר - כלומר לא ריצה או שחייה, ענפים כמו כדורסל או כדורסל - אז הדרכים להיות ספורטאי טוב הן יותר מגוונת. יש כאלה שמצטיינים בזכות כושר גופני ואתלטיות, יש כאלו שיגיעו לטופ בזכות היצירתיות שלהם. הדרכים להיות כדורסלן טוב מגוונות יותר מאשר הדרכים להיות רץ טוב, אצן טוב או שחיין טוב. נגיד, אם יש לספורטאי כמו יוקיץ' יתרון כלשהו אז ייתכן שהוא קשור בראייה, תפיסה של מרחב או איזשהו מוטוריקה שמאפשרת הוצאה לפועל של החשיבה היצירתית. ויש גם הרבה מאוד סוגי יצירתיות. תנועה יצירתית, יצירתיות טקטית ועוד דברים שונים. הפרופיל הגנטי של כדורסלן יהיה תמיד מורכב יותר מאשר זה של רץ או קופץ לגובה".
תיאורטית, אם יש לנו ממצאים גנטים של האנשים הכי יצירתיים בהיסטוריה, מפאבלו פיקאסו, דרך לאונדרו דה וינצ'י ועד ליאו מסי ולוקה דונצ'יץ', אנחנו נמצא איזשהו אפיון גנטי שייחודי רק להם?
"סביר להניח אבל אני אומרת את זה בצורה מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד זהירה עם הרבה הרבה הרבה הרבה מלח והרבה כוכביות. הרבה חוקרים אומרים שאפשר לפתח יצירתיות בבני אדם, מה שאומר שזה יותר מורכב מאינטראקציה מהסביבה. אבל אם אתה דוחק אותי לפינה, אז כן - אגיד שאצל ספורטאים, ייתכן שהרכיב הגנטי ביצירתיות קשור בתגובתיות לגירוי סביבתי, זה משהו בתפיסה החושית. אולי זה קשור ביכולת לייצר דופמין כתגובה לגירוי. אנחנו לא יודעים למדוד את זה עדיין".
מה כן ניתן למדוד?
"לכל תא ותא שלנו יש את כל המידע הגנטי עלינו אבל כל תא עושה רק מה שהוא צריך. אם הוא קשור לצבע העיניים, לצבע עור או לכיווץ השריר. זה כמו ספר שכתוב בו הכל אבל הוא קורא רק את הפרקים שהוגדרו לו לקרוא. כשאנחנו בודקים פרופיל גנטי, אנחנו בודקים את הפוטנציאל. יש לך נטייה לייצור גבוה של דופמין מפעילות ספורטיבית? אז אנחנו יכולים לבדוק את זה. עם זאת, המעבר מגן להתנהגות הוא מורכב מהרבה מאוד דברים. והמעגל הזה- גן, התנהגות - הוא לא חד כיווני. התנהגות, לעיתים, היא זו ש'מפעילה' את הגנים האלה. פעם היה נהוג לחשוב שזה הגנים שגורמים להתנהגות אבל היום אנחנו יודעים שזה מעגלי. הפרופיל הגנטי שאני יכולה לבדוק היום הוא מדיד. מה שפחות מדיד זו הסביבה שיש בה כל כך הרבה ניואנסים. הדוגמה הכי פשוטה לזה היא עבודה בחדר כושר. יש אנשים שיש להם פוטנציאל לפתח מאסת שריר גדולה יותר בצורה מהירה יותר. בשביל שזה יקרה הם צריכים ללכת לחדר כושר. לייצר גירוי סביבתי והגן יבוא לידי ביטוי".
יודעים אילו תכונות גנטיות משותפות לספורטאים?
"המחקר בגנטיקה של ספורט התחיל עם הענפים הכי מדידים באתלטיקה. בדקו ספרינטרים ומרתוניסטים, שתי קצוות קיצון. אצל הספרינטרים יש פרופיל גנטי שמאפשר כיווץ מהר יותר של השריר. אצל מרתוניסטים יש גנטיקה שגורמת לייצור מוגבר של מיטוכונדריות. ואנחנו יודעים בוודאות שכל אצן שעומד על קו הזינוק בגמר האולימפי של ריצת ה-100 מטרים הוא עם אנזים שנקרא ACTN3, שזה הגן הכי נחקר בעולמות של הספורט. זה גן שמקודד לחלבון שנמצא בסיבי שריר מהירים. יש לו שלוש גרסאות. כל אדם יש לו אחת משלוש הגרסאות, הגרסה שמייצרת את ACTN3 מאפשר כיווץ מהיר יותר של סיבי השריר. בג'מייקה יש ל-98% מהאוכלוסייה את הגרסה המהירה. באוסטרליה יש לכ-30% בישראל בערך 30%-40%. זה אומר שאם תשלוף מישהו מג'מייקה יהיה לו את זה. האם הוא יצליח להיות אצן? לא כל ג'מייקה רצים כמו יוסיין בולט מן הסתם. צריך לפתח את זה".
לשיחה נכנס פרופ' רוני לידור, נשיא המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט, שמתמחה, בין השאר, בתחום ההתנהגות מוטורית והפסיכולוגיה של הספורט. "הרבה פעמים מבקשים מאיתנו לנבא הצלחה דרך הפרופיל הגנטי אבל צריך מאוד להיזהר כדי לא לקחת את זה למקום הזה. אפשר להגיד שאם אין לך גן מסוים, אתה לא יכול להיות ספרינטר אבל הגורם הסביבתי הוא משמעותי ביותר בכל טיפוח גן לרמת ביצוע גבוה" אומר לידור. "אימון טוב, תזונה נכונה, מזל וכו'. הגנטיקה הנכונה היא תנאי הכרחי להצלחה אבל לא מספיק להצלחה".
פרופ' בן-זקן: "יש הרבה מאוד שרלטנים שמציעים לנבא את ההצלחה של הילד שלך בספורט דרך הגנטיקה. חשוב לי להדגיש: אין מאחורי זה שום תמיכה מדעית. לכל אחד מאיתנו יש "ספריה" עם כ-20 אלף ספרים וכל ספר מייצג גן. לכולם יש את אותם 99.9% ספרים וההבדל בינינו הוא ה-0.1%. למשל, צבע העיניים אצלנו שונה בגלל שיש לנו שורה שונה בספר של צבע העיניים. זה גנטיקה לחלוטין ואין לזה קשר לאינטראקציה עם הסביבה. רוב ההבדלים שאנחנו רואים בין בני האדם נובעים בעיקר מהבדלים באינטראקציה בין הגנטיקה לסביבה. כדי שתהיה ספורטאי אולימפי זה כמו לקלוע למטרה. צריך גרסה מסוימת וצריך סביבה מסוימת".
פרופ' לידור: "תחשבו על זה במונחים של מוח. הנחת העבודה היתה שהמוח מכוון את ההתנהגות שלנו. אבל יש עדויות שהסביבה משפיעה על התפתחות המוח מהרגע שהילד יוצא מהרחם ואפילו עוד כשהוא ברחם".
מה יותר חשוב לספורטאי, גנטיקה נכונה או סביבה נכונה?
פרופ' לידור: אני טוען סביבה.
פרופ' בן-זקן. "סביבה זה רק לא רק סביבה. גנטיקה זה רק גנטיקה. אי אפשר להפריד בין השניים".
האם גאונות ספורטיבית זה עניין גנטי? ליאו מסי אמר פעם שהוא רואה "שערים" בכל מקום שהוא מסתכל עליו כמו גאוני מתמטיקה שרואים חפצים כמספרים. זה משהו חושי אולי? זה נשמע כמו משהו ביולוגי.
פרופ' בן-זקן:" גנטיקה יש ביחס לתכונה, לא תופעה. גאונות לא מוגדרת כתכונה. יש תכונות שקשורות לביצוע. יצירתיות, אינטליגנציה, קבלת החלטות, תפיסה חושית אלו תכונות שקשורות לגאונות. אגב, אם יש למישהו את כל התכונות הללו לא אומר שהוא יהיה גאון".
פרופ' לידור: "מוצארט לדוגמה, אומרים גאונות מולדת. הוא כתב סימפוניות כבר מגיל 3 אבל אבא שלו היה מורה למוזיקה שגידל אותו מגיל 0 להיות מוזיקאי. הוא גם ניסה לעשות את זה עם אחותו הגדולה ולא הצליח - אבל הוא למד שיטות הוראה והתרגול עם אחותו עזר לו לפתח את מוצארט כגאון המוזיקלי שהוא. אז האם יש כאן משהו מולד או סביבה? ברור שזה סביבה".
פרופ' בן זקן: "הדוגמאות של מוצארט ופיקאסו, דה וינצ'י, ניוטון. אלו גאונים. אבל שוב, זו לא תכונה, זו תופעה שקשה לשחזר אותה. גם להרבה גאונים לא היו ילדים. אבל וויליאם שייקספיר, לדוגמה, היו לו שלושה ילדים ושתי בנות שלא ידעו קרוא וכתוב. והרבה גאונים לא יכולים לשחזר את הגאונות שלהם בילדים שלהם. אז לא נראה לי שגאונות זה משהו שאפשר לדבר עליו כמשהו גנטי. אולי אחת התכונות המקושרות לגאונות זה יצירתיות, עוד תכונה זה אינטליגנציה ואלו דברים שבין 50% ל-60% מהם קשורים לתורשה. המדידה הכי קרובה למדידת גאונות זה אייקיו. אם אתה מקבל מעל 140 במבחן איי-קיו אז אתה גאון. אתה אחוז מהאוכלוסייה אבל האדם שמדדו לו את האיי-קיו הכי גבוה בהיסטוריה הוא ויליאם ג'יימס סידיס, שעל סיפור חייו ביססו את הסיפור של וויל האנטינג. היה לו איי-קיו מטורף אבל ההורים שלו עשו לו עוול. ניתקו אותו מהסביבה. אבא שלו היה פרופ' בהארוורד, ששם לו אותיות מול העיניים כשהיה בן כמה ימים. בגיל 8 כבר קרא ספרי עיון. בגיל 11 כבר היה יכול לסיים אוניברסיטה. הוא מת בגיל 46 חסר כל, כעובד בסופרמרקט".
גאונות ספורטיבית זה לא קליטה יותר מהירה של מוטוריקה עדינה, ראייה יותר מהירה, יכולת לעבוד פחות זמן מהחבר לקבוצה ועדיין לפתח את השריר או את המוח יותר מהר ממנו?
פרופ' לידור: "אולי. אנחנו כחברה חיים מתוך הנחה שבשביל להצליח צריך לקרוע את התחת, אבל זה נכון ל-70%-80% מהאוכלוסייה, לא לכולם .אני זוכר שבדקתי בנבחרת ישראל בשחייה האגדית משנות האלפיים. מיקי חליקה היה שחיין על שהתאמן כמו סוס עבודה. איתן אורבך היה שחיין לא פחות טוב ממנו ובכלל לא היה מגיע לאימונים".
בן-זקן: "השונות היא האינטראקציה של הגנטיקה והסביבה. ככל שהביצוע מורכב יותר קשה יותר לזהות את המערכת הביולוגית שאחראית עליו. האינטראקציה של הגנטיקה עם הסביבה היא זו שיוצרת את המכלול של האדם. אלו שתי זהויות שאי אפשר לנתק אחד מהשנייה".
פרופ' לידור: "ברור שמסי הוא כישרון על אבל מתי הוא נחשב לכישרון על? רק כשהוא מייצר ביצועים לאורך זמן. אם אתה מזהה ילד כמוכשר, אתה רוצה לטפח אותו ולתת לו את כל התנאים שיעזרו לו לטפח את הכישרון הזה. אבל ג'ו בייקר, חוקר קנדי, כתב ספר שנקרא 'The Tyranny of Talent" (רודנות הכישרון) ומה שהוא אומר זה שלמרות שאנחנו ב-2025 ויש לנו את כל הטכנולוגיה המתקדמת, הבנה בגנטיקה, רפואה, פסיכולוגיה ומה לא, אי אפשר בכלל לנבא ביצועים או ביצועי שיא של ילד. יש שרלטנים שאומרים שהם יכולים לעשות את זה אבל הגישה שלהם לא אקדמאית, לא אמפירית. מצליחים 'לנבא' רק בדיעבד. מספרים מה שחקן כמו מסי עשה בתור ילד ואז אומרים 'אה, ברור שהוא הצליח הוא התחיל לשחק בגיל 4'. מה עם מאות מיליוני הילדים האחרים שהתחילו לשחק כדורגל בגיל 4? זה בלתי אפשרי לנבא הצלחה ספורטיבית של ילד. גם עם גנטיקה וגם עם שליטה בסביבה".
בפברואר, שר התרבות והספורט מיקי זוהר אמר בוועדת אשמורת שיש תוכנית חדשה של משרד החינוך, שלטענתו תצא לפעול בקרוב: הוא אמר שבכל בתי הספר יגיעו מאמנים ואנשי מקצוע לתלמידים בכיתה ג' ויבחנו לאיזה ספורט מתאים להם להתמקצע בו. לאחר מכן כל הורה יקבל מכתב בו יהיה כתוב לאיזה ספורט מומלץ שהילד שלו יתמקצע בו כי יש לו כישרון בו.
פרופ' בן זקן: "זו שערורייה"
פרופ' לידור: "ברור. שערורייה".
פרופ' בן זקן: "הנעלם הגדול בניבוי הצלחה בספורט זה גיל ההתגברות. יש סערה הורמונלית שאי אפשר לדעת איך הילד יצא מהצד השני. ולכן לא אסכים אף פעם לנבא עבור הורים לאיזה ענף ילך הילד".
אוקיי, ואם אני הכי ציני בעולם. אני בעלים של קבוצת כדורגל ואחד מהילדים שאצלי בנערים עשוי להיות שווה 5 מיליון דולר. אני רוצה להשקיע סכום מסוים בילדים האלה כדי שאחד מהם יהיה שווה את הכסף. אבל אני גם רוצה לדעת במי להשקיע כי אולי יש לאחד חולשה גנטית ברצועה הצולבת - אז למה שלא אבדוק את זה?
פרופ' לידור: "אני מתאר לעצמי שיש את הבדיקות האלה במקומות כמו סין אבל אני פשוט לא מסכים עם הגישה הזו מבחינת אתיקה. כי מאוד ייתכן שהילד הזה שאתה מבטל בגלל שאתה חושב שהוא לא יהיה שווה את הכסף, יתגלה דווקא כגאון כדורגל והוא יכול לשרוד הכל ולהיות בטופ".
פרופ' בן-זקן: "פשוט לא הייתי עושה דבר כזה".
ואיך באמת הופכים את כל הידע שיש לנו ליישומי?
פרופ' בן-זקן: "עשינו מחקר שבדק את התגובה למאמץ של ספורטאים מאותו מועדון, שעושים את אותם אימונים וגילינו שהסיכוי של אחד לפתח מאסת שריר גדולה יותר הוא גדול יותר בגלל האינטראקציה של הביולוגיה שלו עם הסביבה. אז אולי אפשר לפתח את זה - כלומר לפתח דרך לסייע לאינטראקציה הזו".
פרופ' לידור: "אני חושב שבמדינה כמו ישראל, אסור לדחוף להתמקצעות מוקדמת בענף אחד וגנטיקה לא תעזור לבחור לאיזה ענף ילד מתאים בעיני. כמדיניות צריך לייצר לילדים ונערים את האפשרות לעשות מספר רב של ענפים. היום, אם אתה בוחר ללכת לכיוון כדורסל בכיתה ה', אתה בעצם מתאמן לאורך השנה - בין יולי ליוני ואם תהיה בוגר ב-1.80 מטר, ממש לא בטוח שתוכל להיות ספורטאי בענף שלך. אז כל ילד שרוצה להיות ספורטאי צריך להיכנס למערכת ששמה אותו שליש עונה בכדורסל, שליש עונה בכדוריד נגיד, שליש עונה בג'ודו או שחייה. ככה המערכת מאפשרת לו לגלות את הפוטנציאל שלו בכמה ענפים. יש מדינות שבהן זה כבר קורה ופשוט מרוויחים ספורטאים יותר מגוונים ופחות שחוקים. עונה שבנויה משליש-שליש או חצי-חצי. קנדה, למשל, אנגליה יש כמה פרויקטים כאלה, אוסטרליה. בחלק מהמקומות בארה"ב זה גם קורה. אז אולי לא תהיה כדורסל בגלל שאתה רק 1.80 מטר אבל את הכישורים שלך אתה יכול לקחת לכדוריד. אז בוא נשנה את מבנה העונות. שלא תהיה עונה לאורך שנה שלמה. ככה לא נקבע באיזה ענף ילד יכול להצליח או באיזה ענף הוא יכשל. ניתן לו את האופציה להיות מוצלח במספר ענפים".