ההימור המטורף הפך לג'קפוט: כשהאלמנטים התחברו, הפועל ת"א הפכה לאימפריה

לפני פתיחתה של עונת המשחקים הנוכחי, סומנה הפועל תל אביב כפייבוריטית לקחת את המפעל שמוביל לליגה השנייה בטיבה בעולם. זה קרה עוד לפני שג'אמפבול אחד שוגר אל חלל האוויר. זה התבסס על ההחתמות הפסיכיות שבוצעו שם בקיץ - על בוורלי, על מוטלי, על קבוקלו. וכל זה עוד לפני שהגיע איטודיס, לפני שהגיע ים מדר, לפני שהגיע אנטוניו בלייקני.

ואז החל הכדורסל עצמו והדברים נראו שונים בתכלית השינוי. לרעה.

בסוף, רגע אחד אחרי ניצחון רביעי ברציפות על יריבה ספרדית, המעגל נסגר. הפועל תל אביב היא הקבוצה הכי טובה ביורוקאפ. היא זכתה באליפות יורוקאפ שאין מוצדקת ממנה. היא הלכה והתקדמה ממשחק למשחק, מסדרה לסדרה, מסיפור לסיפור ומנרטיב לנרטיב. בתוך ים הטרלול אשר הרכיב ומרכיב את הפרויקט של עופר ינאי, צצה לה לפתע קבוצת כדורסל עצומה. קבוצת כדורסל מפלצתית, שהגיעה לפרקה ברגע הכי חשוב שיש.

איפשהו לקראת סיומו של חודש מרץ, מצאה עצמה הקבוצה שלא זכתה בכלום משך למעלה מ-30 שנה, במצב שבו היא כבר מדברת עם העיניים. כמה שבועות לפני כן היא החלה לדבר עם הידיים. כמה שבועות לפני, היא לא דיברה בכלל. איפשהו בגזרת הסדרה מול ולנסיה התחלנו לראות איך מבט אחד בין שני שחקנים, שהם לאו דווקא הישראלים הבכירים שלה, מסדר מהלכים. הנה מדר מסמן לטימור, הנה טימור מסמן לגינת, הנה גינת למוטלי, מוטלי לקבוקלו וכו וגו ודו. וברגע מסוים, מבלי ליתן התרעה מוקדמת, התחיל גם אנטוניו בלייקני לסמן.

הרבה ריספקט קיבלו ויקבלו הרבה מהשחקנים והאנשים באדום. ובצדק. עם כל הכבוד לכולם, ויש המון, מה שקרה בפלייאוף היורוקאפ עם אנטוניו בלייקני הוא לא פחות ממטורף. אנטוניו בלייקני לא שיחק ברמות האלו. הוא לא מכיר אותן. הוא לא מכיר בהן. הקדנציה שלו בהפועל תל אביב החלה ברמת המביכוש. הוא לא מסר, הוא לא שמר והכי גרוע - הוא לא קלע. נראה לגמרי כמי שלא קשור לאירוע, אבל איטודיס החליט שהוא הולך עם האיש שהיה יקר מדי עבור קבוצות יורוליג ושהוא מאפשר לו להיות עצמו. לא סיבך אותו עם תרגילים לא לו, לא כפה עליו לשחק כדורסל קבוצתי, בגרסה הקלישאתית שאנחנו מכירים. הוא נתן לו. הוא חיכה לו. הוא קיבל אותו.

את המשחק האחרון של העונה האירופאית החל בלייקני כשהוא מסתגל להתאמות ההגנתיות. בפשטות, גראן קנריה החליטה שהוא לא ינצח אותה. היא הביאה עזרות שכל מטרתן הייתה להוציא לו את הכדור מהיד. אז הוא הוציא, בדרך לארבעה אסיסטים מוקדמים ולא צפויים בעליל. מאחר שכל מי שלצידו החל לרקוד ובעיקר לא להחטיא, לא נותרה בידי יאקה לקוביץ' כל ברירה אחרת, ובמחצית השנייה כבר ניסה להסתדר עם בלייקני ברמת האחד על אחד וקיבל בתמורה את אחת מתצוגות הכדורסל האפיות שקיבלנו משחקן כדורסל בקבוצה ישראלית. הרשימה הזאת כוללת כל מיני פארקרים ושאראסים, כן?

אנטוניו בלייקני השמיד את כל מי שניצב מולו. הוא דפק ג'אמפרים בתוך הפרצוף של כל תומאסון שטעה לחשוב שיש לו סיכוי, הוא קלע שלשה אחר שלשה אחר שלשה, בלי להתחשב לרגע בדרגת הקושי. הוא הוציא את הרוח מהמפרשים של גראנקה, בכל רגע ובכל פעם שבו היא חשבה שאולי אולי עוד אפשר לעשות משהו. בתוך פלייאוף לפנתאון, בתוך סדרה לפנתאון, אנטוניו בלייקני סיפק כדורסל לפנתאון והראה, למי שחשב אחרת, שהוא באמת לא קשור לאירוע. התחנה הבאה - יורוליג.

איך גורמים לקבוצה שלך, איך גורמים לשחקנים שלך, להגיע לשיא ברגעים שמכריעים עונות וקריירות? לי, באופן אישי, אין שמץ של מושג ולא בטוח שגם יש למרבית המאמנים. לחלק מהם פשוט יש את זה, לחלק אין. דמיטריס איטודיס שייך לאלו שלהם זה קורה. למה? איך? לא יודע. בהיעדר אפשרות אחרת, פשוט צריכים להיצמד לעובדות ולתארים שהשיג כמאמן. את הפועל תל אביב, זאת שנראתה אבודה ומבואסת עד - פחות או יותר - למשחק החוץ באולם, הוא הצליח להביא במצב המושלם לרגע הנכון, וזה הרבה יותר חשוב מתרגיל אחד מבריק או מהלך טקטי הגנתי. מאמן טוב הוא כזה שהשחקנים שמשחקים אצלו - ומשחקים טוב. בחסות הכסף והמוטיביציה של עופר ינאי, קיבל איטודיס שחקנים טובים. סליחה, שחקנים מעולים. בחסות הידע ותחושות הבטן, הם גם שיחקו כדורסל עצום, קודם כל ברמה האישית, במשחקים שעשו הבדל.

הפועל תל אביב ביורוליג זה אירוע שלא הכרנו. כן, גם אם זה רק לעונה אחת. באחת, נשבר לו המונופול הצהוב על המפעל שהיה שייך לו באופן בלעדי. וכך, באחת, השתנו להם סדרי עולם. בעוד מכבי תל אביב מסוכסכת, מקוששת ומגששת המשך דרכה, בעוד הפועל ירושלים של אדלסון עדיין לא נסגרה רשמית על מה תרצה להיות כשתהיה גדולה, הפועל תל אביב כבר שם. והיי, הנה נזרקים לחלל האוויר שמות של שחקנים שהיריבה הצהובה לא מסוגלת אפילו לדמיין לעצמה. והיי, אני לא יודע עד כמה הסיפור עם מיציץ', למשל, נכון, אבל ברור כשמש שהמצטרפת הטרייה לליגה של הגדולות ממש לא מתכננת להפוך לגרסה אדומה של איזו אלבה ברלין. הפועל תל אביב, בגרסת הכסף הגדול שלה, בועטת בסדר הישן שהכרנו. הפועל תל אביב, בגרסת הכסף הגדול שלה, העירה כאן ענף שלם משנתו. היא, ואנחנו, בדרך למשהו חדש.

• 1. זה פסיכי גדול זה - ים מדר, זה שסיפר בראיון סוף המשחק שהברך שלו במצב נורא, שסיכן ביודעין את המשך הקריירה שלו בשביל יורוליג אדום, שיושבת החל ממועד הטיסה חזור ועד הודעה חדשה, זה פסיכי גדול זה. הוא יכול לספר לכולם, והוא מספר, שחיים רק פעם אחת, אבל ספק גדול אם יש עוד שחקן כדורסל, בטח בגיל הזה, שהיה מסכן את הכול בשביל להגשים את המטרה - מטרה שהרי כבר הגשים לפני במדי פרטיזן, פנר ובאיירן. בתוך סיפורי הספורט הגדולים שאנחנו מספרים ושנספר לעצמו שנים קדימה, הסיפור של מדר יתפוס מקום של כבוד. ככה זה עם פסיכים.
• 2. הקפטן - בר טימור לא קלע ולו נקודה אחת במשחק מספר 2. ולא קלע יותר גם במשחק שלפני. דקות המשחק שלו בפלייאוף היו און אנד אוף, כשחקן גל שני. שעולה מהספסל. ועדיין, טימור הוא חלק משמעותי מההישג הזה. הוא היה שם ברגעים הקשוחים ובמשברים. הוא היה שם בעידן בוורלי (אגב, אם אין בוורלי שחותם בקיץ האחרון - לעניות דעתי המרודה - אין זכייה ביורוקאפ של הפועל תל אביב). הוא היה שם על הפרקט ברגעים שבהם הקבוצה שלו הייתה צריכה דחיפה כמוביל הכדור המשני. ובחסות הפציעה של רגלנד, גם במוביל הכדור הראשון. בר טימור לא הצליח להגשים את הקריירה האירופאית שלו, כפי שוודאי תכנן וקיווה. בר טימור, זה שלעיתים הרגיש לנו כמו האיש ש-ליד, יהיה לנצח הקפטן שהניף את היורוקאפ. יהיה זה שיוביל את הקבוצה לעונת בכורה ביורוליג.
• 3. מונאמי - ההלוויה של אבי זילברמן ז"ל נערכה שעות מספר לפני משחק מספר 2. ואי אפשר לסכם את המשחק, אי אפשר לדבר על כדורסל ישראלי, מבלי להתייחס למונאמי. לסוכן העל המיתי, הגדול מהחיים, של הכדורסל המקומי. בתוך קבוצת הוואטסאפ המורחבת אשר מרכיבה את הביצה, אבי זילברמן היה המנהל. הוא קבע מי בפנים. הוא קבע מי בחוץ. הוא קבע כמה זה יעלה ולכמה שנים. מבלי שיהיה בכך כדי להעליב את הקולגות שלו למקצוע, זיל היה ענק, אדם חד פעמי, דמות חד פעמית, אדם שתמיד נמצא בתוך הדמות. מצד אחד, תמיד וקודם כל הביזנס. מצד שני, חבר שתמיד יהיה שם כדי לעזור. מצד אחד, אגרסיבי וחסר מעצורים כדי להשיג מה שצריך. מצד שני, בנאדם של מילה, של כבוד, של פאסון, של מתינות. מצד אחד האיש שאפשר לגנוב איתו סוסים, מצד שני זה ששומר את הסיפורים קרוב אל הלב ועמוק בתוך הוואדי. זיל אמנם היה האבא של המון דמויות כדורסל שאתם מכירים, אבל בשבילי הוא היה חבר. שהלך לעולמו מוקדם מדי, מפתיע מדי, מוזר מדי. אני אוהב אותך, מונאמי. אם החלטת לעלות שם למעלה, כנראה שזה רק בגלל שזה פירסט קלאס דסטיניישן. אל תשכח ללמד את כולם איך הופכים ממכולת קטנה לסופרמרקט גדול, מה זאת הליגה למלחמה בשחפת ומי שם הוא סתם נהג טקסי. תודה שהיית חלק מהחיים שלי.