טעות של גיבור על: הסיפור של מדר הוא הסיפור של הפועל ת"א

רגע לפני שנדבר על כל מיני דברים, אני מבקש להתחיל במשהו שמרגיש לא קשור. אני, אני אוהב כדורסל אני. וראיתי בימי חיי המון משחקים וסדרות אני. הסדרה הזאת של ולנסיה מול הפועל תל אביב היא אחת ה, ברמת ה-יא ראבי. ומשחק מספר 3, זה ששלח את ולנסיה הביתה ואת האדומים מרחק שני ניצחונות מיורוליג, היה חתכת פאקינג משחק. הרמה ההתקפית, כמות הכישרון, הדרמה, הסלים הגדולים, הסיפורים הבלתי נגמרים שמחוץ לפרקט. הכול מהכול.

ובסוף, כשהזריקה האחרונה של ססטינה נורתה לכיוון הכללי של הטבעת שעליה ניסתה להגן האורחת, הצפוי מכל היה שהמועדון שמתמחה מזה שנים ועשורים בתסריטים לוזריים שלא ייאמנו, יחטוף עוד טריצה הישר אל תוך הלב ויחזור הביתה עם המוכר, עם הכאב. אבל זה לא אותו המועדון ואלו לא אותם האנשים.

הפועל תל אביב של עופר ינאי השילה מעצמה כמעט כל שכבה של מה שהיא ידעה לפני. האתוס, האידיאולוגיה, צדקת דרכנו וכו וגו דו. ואולי אולי אולי, גם את שכבת הלוזריות.

ולנסיה היא קבוצת כדורסל אדירה. מבחינתי, מדובר בקבוצה שעושה רבע גמר יורוליג. כן, עד כדי כך. היא משחקת כמו מכונה משומנת ויודעת בדיוק, על אוטומט, מי עושה מה, מתי ובאיזה קצב. כל הכלים בתזמורת מכוונים בכל רגע נתון, עם מנצח אחד על הקווים שמקפיד גם על קוצו של יוד, גם על חילופים שאחריהם קשה לעקוב וגם על לשמור על ארשת פנים מדוכאת ככל האפשר. ולכן, על אף שהפועל תל אביב הזאת, עם התקציב הפסיכי ורשימת השחקנים הפסיכית לא פחות, אמורה הייתה להיות הפייבוריטית הגמורה לקחת את המפעל הזה, הרי שבכדורסל זה הרגיש כמו יתרון ברור לנציגה הספרדית.

לפני תחילת הסדרה דיברנו כאן על קבוצה היסטורית, אולי הכי טובה בתולדות הענף, שמרבית שיאיה הסטטיסטיים באו לידי ביטוי בהתקפה, אבל מצד שני היא הובילה את היורוקאפ גם במדד הקרוי רייטינג הגנתי. זאת, שוב, מכיוון שיש לה תשובה כמעט אוטומטית על כל אלמנט כדורסל ששמים מולה ברמה הזאת. וכאן בדיוק היא נפלה מול הקבוצה של איטודיס.

זה נכון שכל הקוסטלו-ים האלו יודעים לאן ללכת וכיצד לפתור חסימות, תנועות וחיתוכים, אבל הפועל תל אביב של איטודיס פשוט דילגה מעל זה. לא צריך לחסום, לא צריך לנוע ולא צריך לחתוך. פשוט נותנים את הכדור לאחד מהשחקנים שלא צריכים אף אחד, והם באמת לא יצטרכו אף אחד. הכדור לפוסטר, כדרור, כדרור, כדרור וסל. הכדור לבלייקני, דריבל, דריבל, דריבל וסל. בלי לייצר עזרות הגנתיות ובלי לתת למכונה סיכוי. זה, בסוף, היה הבאג שבמכונה. הפועל תל אביב סיימה משחק של 94 נקודות עם 13 אסיסטים בלבד. כי למה צריך למסור, אם אפשר פשוט לזמן את אחד הג'וקרים ולתת לו להסתדר בעצמו?

וכאן, גם כאן, כל הקרדיט שבעולם לדמיטריס איטודיס. המאמן הכי מיקרו שיש. שגבר ובצדק על המאמן הכי מאקרו שיש. כמו שהוא ידע לתת את הכדור בידיים של קלייברן ולהגיד לכולם לזוז, כדי להביא יורוליג לצסק"א, כך עשה גם הפעם עם פוסטר ובמיוחד עם בלייקני. זה שלו. זה הכי שלו בעולם.

הפועל תל אביב הייתה טובה יותר מוולנסיה לאורך כמעט כל שלושת המשחקים. זה של איטודיס. הפועל תל אביב אמנם לא הצליחה להוריד את ולנסיה מתחת ל-91 נקודות פר משחק, כי זה קשה, אבל היא כן מצאה בכל פעם אלמנט אחד שהפריע ליריבה שלה. היא הפחיתה לה, בכל משחק, את כמות זריקות השלוש שלה. היא מצאה את הדרך לנטרל, ממשחק למשחק, חוזקות שהיו אמורות להיות יותר מדי עבורה.

אה, וזה נכון שוולנסיה היא מכונה. שעושה כל הזמן את אותו הדבר. למרבה המזל של הפועל תל אביב, אין למכונה הזאת - בהגדרה - אופציה להגנה שהייתה מנטרלת את התקפת הבידודים, התקפת האחד על אחד של האדומים. לאופציה הזאת, ואני כותב בשקט כדי שאף ספרדי לא ישמע, לאופציה הזאת קוראים אזורית.

אה, וזה נכון שוולנסיה קבוצת שלשות היסטורית. שזורקת וקולעת ללא הפסקה. אבל זאת שהדיחה אותה, ותתייצב במקומה לגמר, היא זאת שלא הייתה מסוגלת לדפוק ת'טריצה בחלקים הראשונים של המשחק, ולא הפסיקה להמטיר שלשות על הפרצוף שלה ברבע האחרון, כשהכל היה מונח על הכף.

יכול להיות שכל הסיפור של משחק 3 מתחיל בימים שלפני. ים מדר, בשום סיטואציה הגיונית, לא אמור היה לשחק. ענייני ברך, ענייני סחוס, ענייני הגיון בריא. לשחק = לסכן את בריאותו הרבה מעבר למשחק ואולי הרבה מעבר לעונה. הרופאים אמרו לא. אז אמרו. ובצד השני, בתמונת מראה, כריס ג'ונס. שנפצע כנראה מהלך המשחק השני. ופעל בדיוק כפי שכל שחקן הגיוני אמור לפעול במצב הזה, כלומר לא שיחק במצב שיכול לסכן אותו. ולא משנה בן כמה הוא. ולא משנה מה המשחק.

כריס ג'ונס צדק לגמרי. ים מדר אולי טעה לגמרי, אבל טעות של גיבור על. גם במחצית הראשונה, כשהגוף או הראש לא אפשרו לרגליים שלו לזוז, הוא היה שם בכל מהלך. ובמחצית השנייה כבר הוסרו החסמים וים מדר היה ים מדר. לא מוותר על שום דבר. לא מפחד משום זריקה. לא מאבד קשר עין לרגע, למעט אותן 3 שניות בהן חזה מהצד כיצד ססטינה מנסה לקחת ממנו את מה שהרוויח בדם, ידע וכאב. זה לא הגיוני זה, הים מדר הזה.

תומר גינת התחיל את קדנציית איטודיס כשמצבו לא ברור. ככל שנקפו המשחקים התברר המצב, כלומר התברר שמעמדו הולך ופוחת. אולי כי הוא לא מספיק חד, אולי כי הוא לא מספיק קולע, כי אולי כי הוא לא מספיק שומר, אולי כי הוא לא מספיק ריבאונדר. ידה ידה ידה, הפועל תל אביב הזאת ואיטודיס הזה לא יכולים כרגע רגע בלעדיו. כל דקה שלו מחוץ לפרקט היא דקה של היסטריה. 35 דקות אדירות היו אתמול לתומר גינת, כשהדגש הוא לא על הנקודות (11) אלא קודם כל על הריבאונדים (7, אחרי 8 במשחק הקודם), אח"כ על היכולת של הקבוצה להזיז את הכדור דרכו - ועל ההגנה. אה, ולא היה סנטימטר אלי פרקט שעליו לא זינק אתמול קפטן נבחרת ישראל. ועכשיו, שני קיצים אחרי ההחלטה לוותר על קריירת יורוליג מובטחת בצהוב לטובת הקרחנה האדומה, מוצא עצמו מרחק שני משחקים מלעשות את זה בעצמו, בלי טובות מאף אחד.

עכשיו זה סיפור אחר לגמרי. הפועל תל אביב תתייצב לסדרה מול גראן קנריה, שאותה כבר ניצחה פעמיים העונה, כשהיא הפייבוריטית הגמורה. וזאת עוד לפני שדיברנו על יתרון הביתיות שהיא תדע לייצר באולם אשר בסמוקוב הציורית. מצד שני, היריבה היא קבוצה ספרדית אולטרה מנוסה, סבלנית וקשוחה. בדיוק החומר שממנו עשויים סיוטים של קבוצות ישראליות. לפרטים ניתן לפנות להפועל ירושלים.

1. נועם יעקב - אחרי משחק ראשון בעייתי ושני ממנו הוא נעדר, הוקפץ אתמול אלי פרקט העלם שכבר מזמן לא באמת אמור היה להישאר בהפועל תל אביב. וכמו הגבר גבר שהוא, לא ספר אף אחד, התקיף את הטבעת והשאיר את הקבוצה שלו עם הראש מעל המים ברגעים הכי קשים. הוא סיים 8 דקות סופר משמעותיות עם הפלוס מינוס השני הכי גבוה אתמול על הפרקט באדום (+9) ונתן עוד המחשה כמה שמוכשרת הקבוצה הזאת. וכמה שחקנים מיוחדים שיש בה.
2. קבוקלו - בחיי שכמעט מדי פוזשן אמש נראה היה ברונו קבוקלו כמי שנחוש לבצע כל טעות אפשרית. הוא הקפיד, לזכותו, לטעות כמעט כל פעם בזיהוי התרגיל בהתקפה. הוא הקפיד, וזה לא קל, לטעות כמעט מדי מהלך שבו אמורים לשמור בפתרון ההגנתי הנדרש. מצד שני, וגם כאן הקרדיט לאיטודיס שנשאר איתו ולא החזיר את מוטלי (או שילב יותר את בינגהאם), הוא קטף כמה ריבאונדים משמעותיים. הוא קלע שלשה ענקית, בשלווה ששמורה רק לכאלו שלא באמת יודעים מי נגד מי ועל מה כל הרעש מסביב. הוא עשה הבדל. כולל בכדור שהעביר, איכשהו, תוך כדי נפילה, שהגיע לפוסטר, שנתן בג'אמפר שסגר עניין.
3. הג'נרל מנג'ר - יש לי את כל הריספקט למנהלה המקצועי של הפועל תל אביב, ג'ורג' הינאס, ולכן חשוב לי שהנקודה הזאת תובן כהלכה ולא תתפשר חלילה כמזלזלת. הסגל הזה של הפועל תל אביב נבנה תוך הפרה של כמעט כל איסור הגיוני. שחקנים הגיעו מכל עבר, בלי מחשבה יתרה בהכרח על עמדות והתאמות. לעיתים זה הרגיש שהקריטריונים היחידים שעניינו את עופר ינאי היו: 1. הוא טוב זה? 2. הוא יקר זה? 3. הוא יכול לדפוק את מכבי זה? אם יש 3 תשובות חיוביות, היידה חוזה. וכך הגיעה רכבת בלתי פוסקת של שחקנים שבחלקם הגדול יודעים לעשות סל. מדר, בלייקני, פוסטר, מוטלי וכו. וכן, המנהל המקצועי עופר ינאי אולי לא מבין איך בונים נכון בכדורסל, אבל השחקנים שיודעים לעשות סל מכלום, בלי התאמה ובלי בלבולי מוח, מביאים אותו מרחק סדרה אחת מהליגה השניה בטיבה בעולם.