"בעונת 1989/90 בני יהודה דהרה לעבר האליפות ההיסטורית שלה, והפועל כפר סבא התרכזה בגביע המדינה. לפני משחק חצי גמר הגביע שלנו נגד הפועל באר שבע, שיחקתי עם כפר סבא בשכונה נגד בני יהודה. בדקה ה־70 משה סיני סובב לי כדור מהקרן לתוך השער - הגול היחיד שספגתי בקריירה מקרן. הפסדנו 1:0, והיה לי משחק בסדר. עוד על המגרש, מיד עם השריקה, ניגש אליי המאמן הפולני וויטק לזארק, כולו עצבים, ואמר לי: "גול קרן - לא חצי גמר". הוא הדיח אותי מההרכב על הדשא בשכונה. רציתי ממש למות. במקומי שיחק בין הקורות אדיר שמיר".
עופר נוסובסקי, 62, חסה בילדותו בצילו של אביו. "אבא יאיר, שוער הפועל כפר סבא ונבחרת ישראל, מהכוכבים הגדולים והראשונים של המועדון", הוא מספר, "אימא שיפרה, זכרה לברכה - אין יום שאני לא זוכר ומתגעגע אליה. יש לי אח מבוגר ממני בשם גילי, ששיחק עד הנוער ולא פרץ מעבר. אני נולדתי בתאריך 13/2/1963. גדלתי בבית רגיל. אבא היה בשביל כולם 'נוסו', בשבילי הוא היה אבא. עד גיל 5 היה לי משבר זהות - כולם קראו לי 'נוסו הקטן' או 'הבן של יאיר', ולא השתמשו בשם עופר".
ביסודי למד בבית הספר 'ברנר' ובתיכון ב'עמי אסף' בבית ברל. "כמו כל ילד, המשחקים הראשונים היו בבית הספר ובשכונה אחר הצהריים, וכמובן גם אחרי אבא באימונים שלו. בהמשך נרשמתי לבית הספר לכדורגל של שלמה שרף. נהגתי לעלות על אוטובוס דן ולנסוע עד למגרש ליד בית החולים מאיר. כבר מהאימון הראשון המאמנים קבעו כי, היות ואני הבן של יאיר, אני אהיה השוער - וכך היה".
מעבר לאבא יאיר, הוא העריץ את חיים לוין, איציק ויסוקר, לופא קדוש, יחיאל המאירי, ציון דיגמי ובז'ראנו: "הייתי מקבל צמרמורת כאשר הם היו מדברים ומספרים על אבא".
תופעת "הבן של" לא הייתה קלה עבורו. "כל השנים, בתחילת דרכי, התמודדתי עם העובדה שקשה להיות בכדורגל בכפר סבא שוער כשאתה הבן של יאיר נוסובסקי. למזלי, הבנתי בגיל צעיר, עוד לפני שעליתי לבוגרים אצל אברהם מרצ'ינסקי בגיל 17, כי לא אהיה שוער כמו אבא יאיר. אני עופר, לא יאיר. אפשר לספור על כף יד אחת כמה אימוני שוערים אבא העביר לי במגרש של הקבוצה. הוא לא רצה שיגידו שזה פרוטקציה. הבהרתי ליאיר שבבית הוא אבא שלי, אבל לא אהיה שוער ענק כמוך. הצלחתי או נכשלתי - זה אני, עופר. השם נוסובסקי לא פגע בי בשום שלב בקריירה שלי. מי שהיה מאמן אותי ומלמד אותי היה ישראל פוגל, בעידן שלא היו בקבוצות מאמני שוערים".
גם מהיו"ר האגדי יאיר לויטה לא היו לו פריבילגיות, נהפוך הוא. "אני שוער צעיר בהפועל כפר סבא. יצאנו למחנה אימונים באירופה, ומשם לארצות הברית. ערב הטיסה לאמריקה שכחתי את הדרכון האישי באוטובוס השחקנים. כשהיו"ר יאיר לויטה שמע על זה, הוא כעס מאוד והודיע לי כי ביום למחרת אני חוזר לישראל ולא עולה על הטיסה לאמריקה. בארוחת הערב לויטה קרא לי, וביקש שאלחץ את ידו של אדם שניצב לידו עם הדרכון שלי - זה היה נהג האוטובוס. איך שהסתובבתי, ספגתי סטירה מצלצלת שכל חדר האוכל השתתק, לראות מה נפל ונשבר".
מלבד האצטדיון בכפר סבא והחוויות הטובות והכואבות מלויטה, הוא זוכר לטובה את המכתש בגבעתיים, "עליו חגגתי במשחק את יום הולדתי ה־18, שם זכיתי עם כפר סבא בתואר האליפות, ושם עליתי ב־1984 חזרה לליגה העליונה".
לאחרונה הלך משה גריאני לעולמו, ולנוסובסקי זה כאב מאוד - במיוחד משום שמדובר בבן משפחה. "שיחקתי תקופה קצרה בהפועל יהוד. חלוץ הקבוצה, יהודה דוקש, הכיר לי בחורה בשם יפה, לפני ההלוויה של ראש המועצה סעדיה חתוכה - תושבת יהוד, תלמידת תיכון. היא לכאורה לא ידעה שאני שוער כדורגל. יפה היא בת דודה של גריאני, האבות שלהם אחים, בית של כדורגל. שבת אחת הלכנו למשחק כדורגל בנתניה. יפה לחשה לי כי הייתה כאן במשחק כדורגל שבו שוער חמוד קיבל חמישה שערים. הבנתי מנין נבע הצחוק המתגלגל שלה. בתאריך 17/03/1987 התחתנו באולמי השרון. יש לנו בן בשם לירון ובת בשם נוי ושלושה נכדים - יהלי בן 9, אורי בת 7 ואלה בת 9 חודשים.
מה הקשר בין המכתש ליפה והסיפור על המגרש בנתניה? עונת האליפות, כמובן, 1981/2. "את עונת האליפות התחלתי למעשה כשוער רביעי תחת המאמן דרור קשטן. אבל דברים התגלגלו - היו אצל השוערים פציעות וצבא - שיחקתי לראשונה במחזור ה־20 נגד הפועל יהוד. בהמשך, לפני סיום העונה, הפסדנו בימק"א לבית"ר ירושלים 1:4, ניצחנו את יפו 1:2, ואז הגיעה התבוסה המפורסמת 5:2 לנתניה של המאמן שמואל פרלמן, הטובה בכל הזמנים. "הגענו למגרש בנתניה, כשעליו התקיים משחק מוקדם של הנוער. העבירו אותנו לצד המגרש, היכן שעמד האמבולנס, ועד שעברנו משם לחדר ההלבשה הדרך הייתה כמו 'ויה דולורוזה, כשאוהדי נתניה מקללים ויורקים עלינו. אין תירוצים מקצועיים - נתניה הייתה אז אדירה".
הוא ספג, כאמור, חמישייה, אבל דווקא זוכר את הרגע ההוא כנקודת מפנה לטובה. "אחרי המשחק ניגש אליי דרור קשטן ואמר לי: 'עופר, אתה פותח בכל המשחקים שנותרו עד סיום העונה'. פרץ של דמעות זלג לי. קשטן, שיכול להפסיד אליפות, מאמין בי, איש ומאמן מופלא. זכינו באליפות ההיסטורית, עם שמות כמו שום, פוגל, אלמוג, אלי פוס, אבנר גולסה, איינשטיין ושוורץ - שלקחו גביע עם אבא שלי".
אחרי האליפות באה הנפילה - עונת 1982/3, שבסיומה ירד עם כפר סבא ליגה. זה דווקא לא התחיל רע. "בקיץ 1982 הפועל כפר סבא השתתפה במשחקי האינטרטוטו. ניצחנו בבית את קבוצת נורשופינג השבדית 2:3, מגולים של שלמה ויצמן (2) ואריאל בן אריה. כעבור שבועיים שיחקנו בנורשופינג. ממש לפני שריקת הפתיחה פרץ למגרש אדם מהיציע עם דגל ישראל. רצינו למחוא כפיים, אבל לפתע ראינו שהדגל הכחול־לבן עולה באש. לפני שפרצנו למגרש, כוחות הביטחון גררו את המנוול הזה החוצה. את המשחק הפסדנו - הובסנו 7:1, ואת השער הבקיע לנו יצחק שום".
את שום הוא זוכר לטובה גם מחוץ למגרש. "אומר כי כששיחקתי תחתיו בהפועל חיפה בליגה השנייה, השכר עזר לי לרכוש את הדירה הראשונה שלי".
ואם כבר מדברים על נדודים, הוא עזב את הפועל כפר סבא שלוש פעמים לארבע קבוצות, "פעמיים חזרתי חזרה. עברתי להפועל יהוד של משה שבת, ויזן, פיני דרורי, אג'ובל, הרצל שאול ואחרים. הייתי בהפועל חיפה, מכבי רמת עמידר, ובהפועל תל אביב בחצי מעונת הירידה שלה לארצית בעונת 1988/9, תחת המאמן הענק רסטיסלב מאטיץ', שבבלומפילד לא ידעו להתנהג אליו נכון. השוערים לצידם הייתי היו יום טוב טליאס וניב עדן. אני השוער היחיד ששיחק בשתי קבוצות שאחרי זכייה בתואר אליפות ירדו לליגה השנייה עונה לאחר מכן: הפועל כפר סבא והפועל תל אביב".
ומה קורה איתו היום? "עבדתי שנים במחלקת הנוער של כפר סבא באימון ילדים. אני גאה בכך שליוויתי את השוערים אוהד לויטה, יואב ג'ראפי ובוריס קליימן עד הבוגרים. היום אני עובד בהתאחדות לכדורגל כמאמן השוערות בנבחרת הנשים הצעירה".