"בחודש ינואר האחרון מלאו 40 שנים לנפילתו של השוער של הפועל ירושלים יהודה תובל במלחמת שלום הגליל. תובל היה אז שוער הפועל ירושלים יחד עם מריו זוכוביצקי. תובל היה ידיד נפש שלי, חבר, הייתי המעריץ שלו. יומיים לפני שובו ללחימה ישבנו יחד אל תוך הלילה, דיברנו על לבנון והוא לא נשמע לי שקט בנושא. אמרתי לו כי המעסה שלנו יהודה אלשייך עובד בבית החולים עין כארם ו'הוא יסדר לך גבס על הרגל ופעם אחת בלבד תוכל בתוך רגע להשתחרר מהמשך המילואים'. תובל חייך, הבהיר כי הוא פטריוט של המדינה ועליו לשוב ללבנון. הרכב שלו עלה על מטען קטלני ותובל נהרג. בכל שנה אני עולה מאז לקבר ביום הזיכרון עם משפחתו. במשך מספר שנים נהג אדם לא מוכר להגיע לאזכרה, עמד בצד ושתק. לאחר מספר שנים שאלנו אותו מי הוא. הוא אמר כי הוא חבר של תובל, שיהודה חזר ללבנון כי הוא היה אמור להחליף אותו ביציאה לחופשה. הוא פרק את אשר על ליבו, ומאז לא הגיע שוב".
הדובר הוא אלי לוי, לשעבר שחקן הפועל ירושלים וחברו הטוב של השוער שנהרג. "ליהודה יש תאומים, איל וליאת, ועוד בת בשם מיכל", הוא מספר, "התאומים ביקשו לצפות במשחק של מכבי תל אביב כדורסל. יצרתי קשר עם היו"ר שמעון מזרחי והוא הזמין אותנו ליד אליהו. עמדנו בשער מספר 3. ראיתי את מזרחי עומד עם שמלוק מחרובסקי, הוא אמר לו שהוא ממהר כי קבע עם אלי לוי. מזרחי הכניס אותנו למשחק נגד יוגופלסטיקה ספליט, הושיב אותנו בהמשך ספסל הקבוצה יחד עם ילד נוסף שאביו נפל בלבנון. אין אדם אציל וגדול כמו שמעון מזרחי, אני מעריץ אותו בענק".
לוי נולד בישראל. "אבא עובדיה ז"ל, אמא מזל תיבדל לחיים ארוכים. אבא נולד בארץ והיה תושב נחלאות. אמא עלתה לבד מטורקיה, לקיבוץ רמת השופט, ולאחר מספר שנים עלו לכאן שאר בני המשפחה. אני הבכור, בן 70, ויש לי עוד ארבע אחיות".
ביסודי למד בהנרייטה סולד, "שם, על פי הסיפור, למד גם בנימין נתניהו. בתיכון למדתי בבית חינוך עירוני ג'. התגוררנו במושבה הגרמנית, ממש סמוך לחומה של המגרש של הפועל ירושלים בקטמון. בצהריים כבר הגעתי למגרש לצפות באימונים ואהבתי לעמוד מאחורי השוער בני קרוצ'י ולהחזיר את הכדורים. הערצתי את סינגל, רחמים חנוני הבלם הענק, את משה ליצ'ינסקי וכמובן את אלי בן רימוז'. בשבת למדנו לטפס על החומה ולהיכנס (להתפלח) למשחקים".
איך הכול החל? "התקיים טורניר כדורגל לבתי ספר בכיתה ח' בחנוכה. מי שעקב אחרי הילדים היה משה ליצ'ינסקי הברזילאי שלנו. הוא פנה אל סינגל וחנוני, אמר להם שאני שחקן בואנו (טוב). שלחו אלי הביתה נציגים והביאו אותי לנערים של הפועל ירושלים. לא היה לי גיל, אבל שיחקתי תחת כרטיס של בחור בשם דוד פוני שלא המשיך".
המאמן אברהם מנצ'ל העלה אותו לבוגרים, יחד עם נחום תא שמע, עלי עות'מן ואברהם בן דוד "לו קראנו משיח בן דוד משום הגולים הנפלאים שלו, שהצילו אותנו במשחקים רבים".
חדרי ההלבשה בקטמון היו מופרדים בין הבוגרים לצעירים. "בעודי מתלבש בחדר הצעירים נכנס אלי בן רימוז', פנה אלי והזמין אותי להיכנס צ'יק צ'אק לחדר הבוגרים כי שם מקומי, ואני שחקן הבוגרת. בעונת 1970/1 בן רימוז' היה מלך הגולים עם 20 שערים, כל אחד בצבע אחר".
בתיכון, הוא מספר, ערכו את שיעורי הספורט באולם בימק"א: "כל הכיתה סיימה ויצאנו החוצה, בתחנת האוטובוס עמד בן רימוז' עם רכב החיפושית הצהובה שלו. כולם התאספו סביב בן רימוז' בהערצה, ואז הוא פנה אלי 'אלי, תביא את האוטו בבקשה לאימון, תודה'. החבר'ה היו המומים".
מאמן הנוער של המועדון רחמים חנוני שוחח עם מאמן נבחרת הנוער אמציה לבקוביץ' והמליץ על לוי ועל נחום תא שמע. "הנוער קיים משחק ידידות נגד הבוגרים של הפועל לוד, היה לי משחק התקפי מצוין בו כבשתי שלושער. אמציה ניגש אלי בסיום ושאל היכן התחבאתי. הנוער יצא למשחקים בגרמניה והיה לי משחק מצוין נגד גרמניה והכוכב שלה ג'ימי הרטוויג. היה לי אישור של ספורטאי מצטיין והייתי אמור להתגייס ולקבל שיבוץ צבאי נוח במשטרה הצבאית".
הוא התחייב בפני הצבא לשוב מגרמניה בזמן ליום הגיוס, אבל בשדה התעופה התקבלה הודעה על חשש לפצצה במטוס. "איחרתי לשוב לישראל ולגיוס ביום אחד. במקום ספורטאי מצטיין שלחו אותי לטירונות בקדום שכם. במהלך הטירונות הייתי מרותק תקופה ארוכה ולא התאמנתי בהפועל ירושלים".
בחור בשם אולי גבריאלי, שחקן מכבי הרצליה ויהוד, היה מד"ס והכיר את לוי. "הוא צירף אותי לתחרות ריצת 3000 עם מדריכי הספורט, סיימתי במקום הראשון וקיבלתי חופשה בת 24 שעות. טסתי כמו סילון לבית המלון ברמת אביב שם קיימה הפועל ירושלים את ההכנות לגמר גביע המדינה נגד הפועל תל אביב".
לבקוביץ' קיבל אותו בברכה והודיע לו כי הוא בסגל לגמר: "הרחוב הספורטיבי בירושלים געש ורעש לפני הגמר בשל הידיעה שבן רימוז' לא אמור להגיע. אני לא ידעתי בכלל מדוע אלי לא משחק. בלי בן רימוז' אצלנו, הפועל תל אביב הובילה במחצית 0:1 מגול של פייגנבויים. נכנסתי כמחליף של אלקובי, אבל הגביע הלך לבלומפילד".
בעונה שלאחר מכן הוא עדיין היה בצבא, ושוב - גמר גביע. "שירתי במוצב המזח, המפקד שהיה קיבוצניק ואדם מדהים אפשר לי חופשה מעט ארוכה. בחצי הגמר העפנו את הפועל תל אביב בשני משחקים (ניצחנו 0:2 והפסדנו 0:1). לגמר נגד הכח רמת גן בבלומפילד, הפעם עם בן רימוז' ועם ציון תורג'מן, ניצחנו 0:2. ישבתי על הספסל וחגגתי את הגביע ההיסטורי".
בהמשך עבר לשרת באזור ירושלים. "נסעתי באוטו של המפקד להעביר תלושי דלק. קלרה הייתה פקידה, היא שאלה מי אני ובצחוק אמרתי רס"ן איקס. התחלנו לצחוק וכך הכרנו, היא במקור מאשקלון ואחיה אבי כהן היה שם שחקן בולט".
אחד מרגעיו הגדולים היה שער ניצחון על האלופה הגאה. "אחרי שתי האליפויות של הפועל באר שבע הם התארחו בפתיחת העונה בקטמון. המאמן שלנו היה אמציה, שהבטיח לי לסדר את החתונה עם קלרה על חשבון הקבוצה אם אבקיע גול. המגרש היה מפוצץ בקהל. בלם באר שבע אלון בן דור הרחיק כדור, אני מחוץ לרחבה בעטתי פצצה לחיבורים, ניצחנו 1:2 ענק. לבקוביץ' עמד במילה שלו, הוא פעל אצל עוזי ברעם, וארגנו לי חתונה מפוארת באולמי נוף ים בירושלים. יש לנו שתי בנות, לירון וליאן, ובן אלון המתגורר בהולנד".
המאמן הבא היה אדמונד שמילוביץ': "הוא היה מגיע לאימונים בקטמון עם חליפה ועניבה כמו שחקן קולנוע. הערצתי אותו מאוד. כששאלתי למה הוא יורד בלבוש כזה לבוץ הכבד, הוא השיב כי כך התחיל את הקריירה שלו בנבחרת הנוער של רומניה, של ישראל וכמאמן הנבחרת הלאומית. הכול התחיל במגרשים עם בוץ ושלוליות והוא ממשיך זאת. בהמשך אדמונד חלה במחלה הקשה, החליף אותו צבי סינגל. לאחר משחק בבלומפילד נגד מכבי פתח תקוה כבשתי גול ניצחון ענק לרשת של השוער שלמה קיל שקרע את הרשת, 0:1. נסענו לאחר המשחק לביתו של שמילוביץ' שישב במיטה, הוא חיבק אותי ואמר ששמע על הגול היפה שלי ברדיו, הדמעות זלגו חופשי".
כבר כמעט חמישים שנה הוא נושא את הכינוי "זיבן", ומספר מהי הסיבה: "שיחקנו בגרמניה נגד בוכום, הובסנו 5:2. אני וסינגל כבשנו את שערי הכבוד. שיחקתי כרגיל עם החולצה מספר 7. הכרוז באצטדיון בבוכום הכריז 'טור נומר זיבן', גול של מספר 7, ומאז דבק בי הכינוי זיבן. רבים קוראים לי כך עד היום".
בעונת הירידה לארצית 1978/9 המו"מ הכספי עם ראשי ההסתדרות לא צלח, ולוי ביקש לעזוב את הפועל ירושלים: "ההסתדרות דרשה 100 אלף לירות, והופתעו מכך שראשי הפועל אשקלון הגיעו עם מזוודה מלאה בשטרות. עברתי לאשקלון, לא קיבלתי שכר מלבד הוצאות, אבל כרטיס השחקן היה אצלי ביד. אשקלון היא עיר של כדורגל, אני אוהב אותה ומגיע לה קבוצת כדורגל בליגה העליונה. כעבור שנה חזרתי להפועל ירושלים לליגה הארצית תחת המאמן לייזר שפיגל ועלינו מהמקום הראשון חזרה לליגה הראשונה".
איך אפשר בלי דרבי בימק"א? "במהלך החימום מאזור העצים נזרק עלי בקבוק זכוכית של טמפו שפגע לי בראש ופתח אותו. החל דימום, נחבשתי ועליתי למשחק שהסתיים בתיקו. כעבור מספר שבועות אבא שלי ביקר לקניות בשוק מחנה יהודה. אחד האוהדים של בית"ר ירושלים ניגש אליו ואמר לו לבקש ממני סליחה. הם כיוונו את הבקבוק על עלי עות'מן ופגעו בי".
הוא שב לאשקלון. היו לי שם במצטבר 8 שנים נפלאות. המאמנים שלי היו יחזקאל חזום, גיגי כהן המיוחד כמאמן ומחנך, שפרינגר, בסרגליק, שלומי אדרעי ואלי פוקס. שיחקתי באשקלון בעונה הגדולה של שוקו נומדר, האיש הכדור והרשת, שכבש ממסירות שלי גולים שהביאו אותו למכבי תל אביב. עזרתי לאשקלון להעפיל לליגה הארצית, הליגה השנייה, ולזכות בגביע הטוטו לליגה הארצית לאחר ניצחון בגמר ברמת גן על בני יהודה 0:2 לאחר הארכה. כבשתי שער לרשת של השוער אסייג והשמחה הייתה ענקית".
התחנה הבאה הייתה רמלה. "עברתי לבית"ר רמלה תחת המאמן דני נוימן, אבל בעיות כספיות עצרו את הדרך קדימה. פרשתי בגיל 38, במלחמת המפרץ. המשכתי כמנהל המקצועי של מחלקת הנוער של הפועל ירושלים, שם גדלו דן רומן ואופיר עזו, במשך 3 שנים".
הוא מחובר מאוד למועדון. "יש לי מנוי מהקבוצה לכל החיים, השם הפועל ירושלים מחייב. הוותיקים מאוד טוענים שהקבוצה הנוכחית אינה הפועל ירושלים האמיתית, זאת הפועל קטמון מחוזקת באוהדים צעירים שהצטרפו מהכדורסל. אני מאמין שימי הפועל ירושלים הגדולה עוד יחזרו במהרה".