נקודת הפתיחה של הנבחרת מעודדת: לפחות בתחום המוטיבציה והמחויבות, אין לנו מה לדאוג. ההמנון עוד לא נוגן, וכבר יש לחלוחית. המצב פה כל כך טעון, שרק לראות את הדגל מתנופף גורם לדפיקות לב מואצות. רק לפני שבועיים שינו זוארץ פינטז על החזרת המשחקים לישראל, עכשיו אנחנו שוב נאבקים על הזכות לשחק. שוב מעטים מול רבים, שוב מוקצים מול אויבים, שוב במלחמה.
הנבחרת מגיעה למשחקים נחושה ונלהבת, וזה ממש לא מובן מאליו. אנרגיה וכימיה של כל קבוצת כדורגל הן עניין מורכב ועדין, ובנבחרות לאומיות זה מסובך אף יותר. לא פעם שחקנים מגיעים תשושים מהקבוצות שלהם, נאלצים לשתף פעולה עם יריבים, להסתגל למסגרת אחרת, לתפקידים אחרים, המעמד שלהם שונה, כבר ראינו את זה מתפורר. לצערנו, לייצג את ישראל זה כבר מזמן מעבר לספורט. אין אפשרות לעשות זאת בלי אש ייחודית בעיניים. זה לא מבטיח כלום, אבל יכול לעשות את ההבדל.
מספיק לקרוא את הציטוטים של הנורבגים החמודים, שוחרי השלום, שתמיד מנסים להגיד את הדבר הנכון אבל נחשפים בבורותם ובצביעותם, כדי להתמלא באנרגיה. אלי שרעבי משוחח עם השחקנים בזום, ומספר איך בחייו הרגילים של פעם היה לו תמיד מנוי למשחקי הנבחרת, עוד מימי רמת גן. השחקנים כולם מלאי הערכה, נעמדים על רגליהם ומצדיעים. התחושה הנדירה היא שהאוהדים והשחקנים אחד הם, מריעים זה לזה. המדינה אולי קרועה מבפנים בימים אלה, אבל סביב נציגינו יש אחדות של פעם.
הבעיה היא שזה מעולם לא הספיק. נבחרות ישראל היא לא בלגיה, הולנד או צרפת, שכשלו על רקע סכסוכים פנימיים. נבחרת ישראל כשלה בגלל יכולת. בגלל שהיריבות שלה בדרך כלל טובות ממנה. אומנם תמיד הייתה תחושה של חוסר מיצוי הפוטנציאל, שאפשר היה להוציא יותר, אבל גם הבנה עמוקה ותמיד כואבת, שיש פער בין התפיסה והתקווה לבין המציאות. שאולי אצלנו בראש כולם מצוינים ומוכשרים, אבל במגרש הגויים מנצחים.
רגע הפיקחון הוא הכואב מכולם, כי הוא כולל לא סתם תסכול אלא הלקאה עצמית. בניגוד לקבוצת ליגה, שבה הפסד הוא עוד הפסד, וניתן להריע למנצחים, הפסד של הנבחרת הוא עניין לאומי שדורש תחקיר היסטורי, אבל גם ייסורים וביקורת פנימית עם שיפוטיות ושנאה עצמית חסרת פרופורציה. למה תלינו כאלו תקוות באוסקר גלוך, אם הוא בסך הכל עוד שחקן בליגה האוסטרית? למה בנינו על מנור סולומון, כשעם כל הכבוד מדובר בשחקן מליגת המשנה? לתקוות יש מחיר כבד, במיוחד כשהן מתנפצות.
אבל כדורגל כידוע הוא עניין חמקמק, לפעמים מסתורי, על סף המקרי והתמוה. קורים בו דברים מוזרים, חיבורים מפתיעים. הרי גם הבינוניים הם למעשה טובים, לפעמים מצוינים. כבר ראינו את זה קורה. יוון, טורקיה, מרוקו. הסוס השחור. טורניר שבו הכל מתחבר. קצת מזל, המון התעלות, שינוי אנרגיות, וכוח האינרציה שפתאום עושה פלאים. מה כבר ביקשנו?
גלוך הוא אולי אוברייטד, אבל שחקן נהדר. מנור לא סתם נרכש בעבר על ידי קבוצת צמרת בפרמיירליג. כבר ראינו את חלאיילי פורח באירופה. אבו פאני עוצמתי בקישור, דניאל פרץ מתעופף בין הקורות, ירדן שועה מנצח את בלגיה, אלה דברים שבאמת קרו. התקוות של אוהדי הנבחרת הן מוגזמות, אפילו קצת לא הוגנות, אבל מבוססות על זיכרון. אולי זיכרון סלקטיבי, אבל לא דמיון. כבר היו רגעים קצרים של ניצוצות חיוביים, חוויות נעימות שעדיין חקוקות בראש, ניצחונות הרואיים.
והנה שוב, בלי לשים לב, נבחרת הכדורגל מתחילה עוד מסע בלתי אפשרי, עם תנאים קשים, יריבות חזקות, נסיבות חריגות ותקוות מופרזות, כשעל כתפי השחקנים ציפיות חסרות פרופורציה ומסורת של כישלונות. ושוב נתיישב מול המסך, מוכי אכזבות, ומלאי אמונה.