יותר מלזכות במונדיאל: הדקות שהפכו את נבחרת ישראל בכדורגל לאלופת העולם

שחקני כדורגל, בהכללה, אינם אנשים ממושמעים. כלומר, הם יכולים להיות ילדים טובים, להקשיב למאמן, לבצע את ההוראות, אבל כל מי שהזדמן אי פעם לסביבת חדר ההלבשה, יודע שמדובר באחד המתחמים הקולניים ביקום. האמת? הגיוני, כמו בכל מקום שאליו תקבץ חבורה של גברים צעירים.

שחקני כדורגל, שוב בהכללה, הם גם לא אנשים רגשניים במיוחד. זה לא שהם לא רגישים, אבל כל הפעילות החברתית המשלימה שהם עושים, כמו למשל ביקור במחלקות שיקום לפצועי צה"ל או בבתי החולים לילדים, הפכה אותם למי שראו כבר כמעט הכל.

רק שאתמול, למשך כמה דקות מלאות השראה, השתררה בחדר ההלבשה של נבחרת ישראל דממה. לא סתם שקט, אלא ממש דממה, מהסוג שמאפשר לאוורר את הקלישאה על הזבוב שלפתע נשמע.

נדמה שלא צריך להסביר מדוע אין ישראלי שלא יימתח ל"הקשב" כשאלי שרעבי פותח את הפה. די בסיפור המטורף שלו - ההישרדות האישית והטרגדיה המשפחתית, כדי שהפה ייפער והדמעות יזלגו מעצמן.

ובכל זאת, עוד לפני הסיפור עצמו, יש פה איש מופלא - מהאנשים שניחנו בכריזמה שקטה ובצניעות טבעית שבהפוך על הפוך, מוציאה אותם הכי גדולים בעולם.

כששרעבי מדבר עם אילנה דיין ("עובדה") ומספר על מחנק במנהרה, אתה מרגיש שקשה לך לנשום. כשהוא מדבר על רבע פיתה עבשה, אתה מרגיש רעב, גם אם מקרר עמוס בכל טוב נמצא במרחק נגיעה - וכשהוא אומר לשחקני הנבחרת: "אם לפעמים נקלעים לפיגור - להרים את הראש. גם אם רואים שהכל חשוך, מחפשים את האור ומוצאים אותו", אפשר לדמיין שער ניצחון בשנייה האחרונה של תוספת הזמן.

זה הקישור המפורש שעושה שרעבי - שמעיד על עצמו כאוהד מסור של הנבחרת - בין תקופת השבי לרוח הספורט. אבל מבין הדברים לא עולה רק מה שנאמר, אלא גם מה שלא.

שרעבי סיפר לשחקנים על מה שהחזיק אותו בחיים לאורך כל התקופה האיומה שבה נאלץ להילחם על חייו, בכל יום מחדש.

המאמן, רן בן שמעון, שאל אותו מה החזיק אותו ברגעים הקשים ביותר ושרעבי השיב: "המשפחה שלי, הבנות שלי ואשתי" ותיאר איך גם כשהיה בתחתית של התחתית, אמר לעצמו שהוא יחזור לחבק אותם, ויהי מה.

אם עד לאותו הרגע נשמעו דבריו בקשב, הרי שכאן כבר מתרסק הלב לחתיכות, כי כמו שאנו יודעים, למרבה הזוועה, שרעבי לא זכה לחבק את אשתו והבנות שנרצחו עוד באותו היום שבו נחטף. כלומר, לכאורה, מדובר היה בתקוות-שווא, לכאורה המסע שלו הסתיים בטרגדיה, באסון, בגילוי שמה שהחזיק אותו בשבי כבר לא היה קיים...

לכאורה, רק לכאורה - כי הסיפור שלו הוא הוכחה שכל עוד אדם חי ונושם, הרי שהוא לא יכול לאבד את כל עולמו, שהתקווה חשובה מהתוצאה, שהאמונה היא מה שמשאיר אותנו בחיים גם כשהאפילה משתלטת.

"עם כל האסון שפקד אותי, אני ממשיך: מחר אני נוסע לניו יורק לנאום במועצת הביטחון של האו"ם", הדהים שרעבי את השחקנים הנרגשים. לשמוע ולדמוע, לראות ולא להאמין - כמה כוח יש באיש הזה לא בגלל הקשיחות, אלא להפך, דווקא בגלל שהוא מרשה לעצמו להיות שביר!

ובעקיפין, יש כאן לקח עצום, לא במובן הטקטי אלא באופן שמתקשר עם נשמת אפו של הספורט: כמה פעמים כבר ראינו טניסאי שזוכה בווימבלדון אחרי שכבר נקלע למצב של אפשרות הכרעה לרעתו? כמה פעמים ראינו קבוצה הופכת פיגור לשוויון - ואז לניצחון - ממש בתוספת הזמן?

הרפרנס המיידי - ולא רק בגלל שצר עולמי כעולם נמלה, הוא מנצ'סטר יונייטד שלי, ששינתה לעד את הדרך שבה מתייחסים לתוספת הזמן, באותן שלוש דקות בקאמפ-נואו בברצלונה (1999), עת הפכה את המשחק על ראשה של באיירן מינכן וזכתה בליגת האלופות.

תכף נחזור ליונייטד ולמי שחולל את המהפך, אבל קודם כל - ולו רק כדי להוכיח ספורטיביות, נזכיר גם את היריבה המרה מאנפילד, ליברפול - שעלתה למחצית השנייה בגמר הצ'מפיונס באיסטנבול (2005) כשהיא בפיגור 3:0 מול מילאן.

בפרפראזה על המשפט של הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט ("אני חושב, משמע אני קיים"), הרי שאם משליכים את הדברים של שרעבי על שתי הדוגמאות האחרונות מעולם הכדורגל, אפשר לקבוע: "אני משחק, משמע אני יכול לנצח" והמהדרין יוסיפו: אפילו בתוספת הזמן.

הבטחתי לחזור לאלוף פיקוד אולד-טראפורד, סר אלכס פרגוסון, שהפך את התוצאה עבור יונייטד בגמר ההוא עם שני שערים של המחליפים שהקים מהספסל: טדי שרינגהאם ואולה גונאר סולשיאר.

למה נזכרתי בפרגי? לא רק בגלל המהפך ההוא ולא רק בגלל שמאז פרש, איבדה הקבוצה שהפך לווינרית כל מאפיין מאלה שהיו לסמלה, אלא דווקא בגלל השקט.

בסוף נובמבר 2010 יצא לי להשתתף במסיבת עיתונאים שקיימה הקבוצה לקראת המשחק מול בלקבורן, שעמד להיערך יום לאחר מכן. על הבמה ישבו בכירי שחקני המועדון - מדמויות פרועות וורבליות כמו וויין רוני וריו פרדיננד ה"בלגניסטים" ועד לדמויות סולידיות יותר, אבל כוכבים גדולים כריאן גיגס ואדווין ון דר סאר.

האווירה באולם הייתה מבודחת. עיתונאים התלוצצו עם השחקנים, הצלמים ביקשו מהם להפנות את המבט לעברם והבזקים של פלאשים ריצדו על הבמה.

ואז השתררה דממה: איש אחד, כבר לא כל כך צעיר, אבל נחוש להפליא, עשה את דרכו אל הבמה. אני לא בטוח שאפשר לשמוע דממה מתחזקת, אבל נדמה שהשקט שהשתרר במתחם הפך לעמוק יותר עם כל פסיעה שלו.

הוא ניגש למקומו, התיישב והחל לדבר בשקט ובמבטא בלתי אפשרי עד שכמעט אי אפשר היה להבין מילה - ובכל זאת איש לא מחה.

הבטתי בפניהם של הכוכבים, שישבו זקופים כמו שלא הצלחתי אני מעולם לשבת, אפילו מול המ"מ בטירונות (ע"ע "אלוהים") ובבת אחת הבנתי מה יש בו, בסר אלכס פרגוסון, שהפך אותו למאמן המעוטר ביותר בכל דברי הימים של הכדורגל הבריטי המפואר (למחרת ניצחה יונייטד במשחק 7-1 עם חמישייה של דימיטאר ברבטוב...).

לא חשבתי על השקט הזה מאז, עד שלא ראיתי את שחקני הנבחרת קופאים, פשוטו כמשמעו, מול המסך שמעליו שוחח עמם אלי שרעבי - "סר אלי" בשבילם, בשבילי, בשבילכם ובשביל כולם.

הדבר האחרון שאני מבקש הוא להשליך מאיכות השיחה של שרעבי עם השחקנים על איכות משחקם הערב או בהמשך הטורניר. עם כל הכבוד להלך רוח, הרי שכדורגל הוא גם עניין של יכולת - אחרת לאלופת העולם היו קוראים אוקראינה ולמאמן שלה שייע פייגנבאום.

אבל למרות שמוטיבציה היא לא חזות הכל בספורט, הרי שהיא בהחלט נשמת אפו, סיבת היותו, הגורם החמקמק שבזכותו אנחנו כל כך אוהבים את המשחק, ובמובן הזה ישב איש צנום אחד מקיבוץ בארי שבעוטף עזה, איש שאיבד כמעט את כל עולמו (מלבד אשתו ובנותיו נהרג גם אחיו בשבי חמאס), אבל מצא את הכוח לקום ולצמוח מחדש.

אותו האיש, צנום ואמיץ, ישב מול שחקני נבחרת ישראל בכדורגל ולמשך כמה דקות שלא השאירו אף עין יבשה, העניק להם ולנו מתנה שהיא יקרה יותר אפילו מזכייה במונדיאל.