תגובת שרשרת: כשזה הפך לאנטי-כדורסל, מכבי ת"א מצאה דרך לנצח

בעונת בלהות כמו זו שחווה עד כה מכבי תל אביב במסגרת הליגה השניה בטיבה, התואר המחמיא היחידי שיכולה לקבל הוא, אולי, נסיכת החן. נו, אתם יודעים, משחקים יפה בהתקפה, מקפיצים קצת להטבעות וכל הדברים הנחמדים הללו. כיף גדול. אתמול, בעוד ערב משונה באולם הפיוניר ההיסטורי, התחפשה מחזיקת הגביע למלכת הנאגחות. לוח התוצאות הסופי לא יספר את הסיפור, למי שהחמיץ ולא צפה, אבל תסמכו עלינו. מלכת הנאגחות.

תוך כדי שהיא נשרטת וננגחת בידי וויל.פאקינג.ריימן, הבטתי בפנים של מי משחקני מונאקו כדי לנסות ולזהות את התחושות שלהם בסוגיה. ונראה לי, בדומה למה שקרה לגם לפנר, שהם בעיקר תהו למה זה מגיע להם. משחק באנרגיות נמוכות, כמעט ובלי קהל, מול יריבה מהתחתית של התחתית של הטבלה, ומה אלה עכשיו רוצים מהחיים שלנו? ובעוד הם תוהים, מכבי תל אביב התגבשה בערב מסוים לכדי יחידה אחת שמשתמשת בכל מה שיש לה ובעיקר בכל מה שמעולם לא היה לה, כדי לייצר חוויה שהיא מכירה, אם מכירה, רק מהצד השני של האירוע. היא האריכה את המשחק כמה שיותר, עם שרשרת מכות, עבירות ופרובוקציות. היא ייצרה סביבה שבה הכדורסל הופך משני. והיא אפילו זכתה לסיוע בלתי צפוי מהאקס ג'ורדן לויד, שהפעולה החיובית המרכזית שלו אמש הייתה הנפילה שהובילה לפציעה של דניאל תייס, שהביאה בסופו של משחק לדקות משונות ומסייעות במיוחד של גאורגיוס פאפאיאניס, אחד מ 4-5 סנטרים שרשמה מונאקו במשחק הזה.

ואני לא מקטין לרגע את הדברים שהקבוצה של קטש כן ביצעה בכדורסל עצמו. התרגילים היפים לאחר פסקי זמן (מה שקרוי בעגה ATO), הנקודות שכן הגיעו מהסיסטם וההתאמות ההגנתיות. כל זה היה. קטש מצא לעצמו הרכבים, מתוך סגל זר ומוזר, שהתאימו לרגעים מסוימים ולדקות האחרונות. קטש זיהה מיסמאצ'ים הגנתיים ורכב עליהם, לדוגמא במהלכי פיק אנד רול של רנדולף ושאיוק, כדי לרכב כמה שיותר על הרגליים של מייק ג'יימס. זה הוביל לכמה מהלכים שהסתיימו בנקודות. זה אולי גם עזר במקצת לכמה החלטות והחטאות של ג'יימס בצד השני, במהלכים שעשו את ההבדל. אבל ההבדל האמיתי לא הגיע מדברים שאומרים באמריקאית. הוא הגיע, כאמור, מהנאגחות.

בפראפראזה על הכינוי של סדרת המופת סיינפלד, מכבי תל אביב משחקת על כלום. בשביל כלום. וככל שנוקפים הימים ומתגברת רשימת הפצועים, גם הכלים שלה מתקרבים לכדי כלום. בטח בקו הקדמי. פעם היה את הורד ואת ריברו ועכשיו אין לא את זה ולא את זה. אז היי, חילוף ראשון של הגבוהים הוא ריימן. והשני הוא ז'ק כהן. אף אחד מהם לא באמת שייך לרמה הזאת. אבל היי, יש שכל, יש רצון ויש לפי חוקת השיפוט 5 עבירות לתת, לכל אחד. אז ריימן סיפק 4 כאלו (כלומר, 4 שנרשמו) בקצת יותר מ-11 דקות שבהן הוא רב עם כל אחד ואחד מהנסיכות אשר בריביירה הצרפתית, לרבות הנסיך אלבר השני. וז'ק, שהפעם האחרונה בה הזיז את הרגליים בכלל ובהגנה בפרט הייתה בתקופת ממשלת בגין, תרם 3 עבירות משלו בכ-10 דקות. קלארק הרביעי הוסיף 5 עבירות ב-15 דקות. ג'ון די 4 עבירות ב-14 דקות. כולם, כל אלו, תרמו את חלקם לדרך המיוחדת והבלתי צפויה שבה השיגה אלופת המדינה את נצחונה השלישי ברציפות ביורוליג.

ולצד הגבוהים הפצועים, שאינם, מי שכן כאן הם רומן סורקין וטרביון וויליאמס. הראשון ממשיך בנסיקה הנהדרת שלו העונה, בערך מקו מחצית העונה, נסיקה שהלכה וצברה תאוצה - ובעיקר דקות משחק נוספות, עם פציעתו של ג'יילן הורד. ואולי זה כבר מרגיש לנו כמשהו סטנדרטי, אבל סורקין השלים אתמול משחק רביעי ברציפות שבו הוא קולע שלשה אחת ומעלה, כשהטריצה השניה הייתה גם זאת שעשתה הבדל משמעותי בזהות המנצחת.

השני, וויליאמס, נתן אתמול את כל מה שלא מאפיין אותו. מעבר לדאבל דאבל הנאה (15 + 11), וויליאמס היה שם, בגוף ובלב, לאורך כל כמעט 29 דקותיו. הוא חיפה על הקשיים הרגילים שלו עם לא מעט ציפורניים. הוא היה דומיננטי מאוד בשני מהלכים הגנתיים, בסיום המשחק, שעזרו לבלום נסיונות 1 על 1 של מייק ג'יימס. הוא כמעט ונמנע מהשטויות הרגילות שמגיעות עם הרצון שלו לייצר מהלכים מורכבים.

• 1. לא לאבד - האופי שבו התפתח המשחק הזה, ודווקא היעדר הפלואו שלו, עזרו למכבי תל אביב לנקות באופן משמעותי את נתוני איבוד הכדור שלה. רק 1 במחצית. רק 6 בסיום המשחק (כשהממוצע העונתי נושק ל-13). קרדיט מגיע לשחקנים שמועדים לאיבודים, שהפעם העדיפו לזרוק (ואפילו להחטיא) ולא לוותר עליו לטובת המתנגדת. כמו יוקואביטיס, כמו וויליאמס, כמו תמיר בלאט - מלך האיבודים של היורוליג, שהפעם שיחק פחות, תרם פחות ואיבד פחות.
• 2. שאיוק - כתבנו פעם ונכתוב שוב: שאיוק, ולא רק הוא, הם שחקנים שלא יושבים בול או אפילו בערך על הדברים שהמאמן שלהם רוצה. אבל זה מה יש, והיש הזה הוא ממש לא מעט. גוף גדול, רצון גדול, יכולת גדולה לייצר נקודות מכלום. מסוג השחקנים שיכול לעשות את ההבדל במשחק אחד, בעוד כמה חודשים, על התואר המקומי.
• 3. 17 - ובסוף, כן יש כאן את המוכר. אחוזי הקליעה של הצהובים אמש היו הרבה יותר מרעים ובמיוחד 39.6% ל-2. מצד שני, היו הזדמויות שניות והיו הזדמנויות שלישיות. 17 כדורים חוזרים בהתקפה היו אתמול למכבי תל אביב, מול קבוצה שעל הספסל שלה נרדמים ביג מנים כמו מוטיונאס. הנתון הזה סיפק לאנדרדוגית את הצ'אנס לו הייתה זקוקה כדי לייצר אחלה אחלה אחלה של נצחון.

יממה אחת לפני הנצחון הצהוב, התייצבה הקבוצה הישראלית האחרונה שעדיין יש לה על מה לשחק באירופה למשחק הדחה. בניגוד לביקור הקודם שלי שם, במשחק של הפועל ירושלים מול טורק טלקום, הפעם התקשט האולם אשר בסמוקוב הציורית באווירה של משחק עונה. והמשחק? הרגיש כל כולו כמשחק של הדחה. כי למרות העדיפות הברורה שלה על פני יריבתה הטורקית, להפועל תל אביב כמעט ולא היו שלשום רגעים של נחת. כמעט ולא חזו בשחקן כלשהו שעושה את הסטפ אפ הנדרש לטובת חצי הגמר.

כמעט, למעט מרקוס פוסטר. 33 דקות, 21 נקודות (כולל 4 מ-5 השלשות של כל הקבוצה הזאת), 8 ריבאונדים ובעיקר היכולת לקחת את הכדור ברגעי ההיסטריה ולעשות איתו, איכשהו, משהו. מרקוס פוסטר, דווקא ההוא מהקבוצה המקורית שנבנתה בהפועל תל אביב בקיץ, לפני הגעת הבברלי'ס, קבוקלו'ס וכו וגו ודו, דווקא הוא דאג לכך שהאוהדים שלו יזכו לפחות לעוד ערב אחד בבולגריה.

דמיטריס איטודיס סופג לא מעט ביקורות לאחרונה. כולל כאן. מה לעזאזל קורה עם המאמן המעוטר הזה, מפאקינג אלוף יורוליג, בכל הקשור לניהול החילופים (ולא רק), שואלים עצמם לא מעט אנשים כדורסל מסביב. ובכן, למרות הדרך הלא מרנינה שבה שוחק משחק רבע הגמר מול אנקרה, אני רוצה כאן דווקא להתייחס לדברים טובים שהגיעו מהקואץ' במשחק שאין ממנו חזרה.

למשל ניהול החילופים. ההחלטה ללכת על 12 שחקנים במחצית הראשונה, כדי לבדוק ולגלות מי כן ומי כאן, היא החלטה הגיונית לגמרי. כולל הדקות של אנטוניו בלייקני, בדיוק סוג השחקן שאתה זורק אותו ברבע השני, בודק אם הוא איתך הוא נגדך, ומחליט בהתאם (ואוקיי, כנראה שהיה צריך לחתוך לו דקה אחת, אחרי 4 החטאות בפחות מ-4 דקות). ההחלטה לרוץ במחצית השניה עם עוז בלייזר, גם אם הגיעה בצוק הבעיה הרפואית של תומר גינת ו/או בעיית העבירות של וויינרייט, היא החלטה שעשתה הבדל גדול במשחק שבו צריכים לחשוב קודם כל עצירות.

למשל תכנית המשחק ההגנתית. הפועל תל אביב הגיעה עם רעיונות מאוד מאוד ברורים כדי להתמודד מול הסקוררים של טורק בכלל ומול אנתוני בראון בפרט. והרעיונות, שכללו לא מעט הימורים וערבובים, עבדו ביגטיים. גם מול מקונדו. על כך מגיע לקואץ' קרדיט. כן, דל"פ, אבל קרדיט.

אחרי הקרדיט, צריך לבוא ולבוא שהפועל תל אביב של איטודיס היא בסך הכל קבוצה של התאמות. היא לא אחת שמריצה את מה שיש לה ומאלצת את היריבה למצוא פתרונות. היא קבוצה של תרגילים נקודתיים לטובת שחקנים נקודתיים שאמורים לעשות משהו נקודתי בעצמם לעצמם. היא קבוצה של הגנה נקודתית אל מול היריבה המזדמנת. וכשמולה התייצבה קבוצה דומה ברמה הטקטית, כלומר אחת שמנסה לשבש בעצמה (שהפתיעה בלא מעט דברים במשחק, כולל בחמישיה ובניהול החילופים), זה מוביל לכך שהפועל תל אביב נתקעת. זה קרה לה מול ההגנה החונקת והשיטתית של הפועל ירושלים וזה קרה לה שוב במשחק שיכול היה לגרום לקיפול סיפור העונה האירופאית. שפייר? זה קצת מאכזב. שפייר? זה מה שיש, ועכשיו נראה אם זה מספיק מול הקבוצה הכי טובה שיש למפעל הזה להציע.

החדשות הרעות הן שהכדורסל של ולנסיה, כרגע, שם אותה ברמה אחרת לגמרי מכל יריבה אחרת שיש ליורוקאפ להציע, כולל הפועל תל אביב. ולנסיה היא הפריז של העונה שעברה. גם בדומיננטיות וגם, באופן מסוים וחלקי, בסגנון השונה. החדשות הטובות הן שולנסיה, בניגוד לטורק טלקום למשל, היא לא קבוצה שתקדיש יותר מדי זמן ומחשבה לענייני שיבוש. היא תשחק את הסיסטם ההתקפי המופלא שלה, שמוביל לשלשות מהירות שמועפות ללא הרף. היא תשחק את הסיסטם ההגנתי שלה, שכולל את הפתרונות המובנים שלה.

דווקא זה יכול לשים את האדומים במצב לא רע בכלל. מי שתיתן לה לשחק את מה שהיא רוצה ויודעת, עלולה לסבול. מי שבונה רק על השיטה המנצחת שלה ומתעלמת מהסחות הדעת והמלכודות שקבוצה כמו הפועל תל אביב יכולה לייצר, עלולה (או שמא נאמר עשויה) למצוא עצמה מופתעת ומודחת.

• 1. מוטלי - 10 זריקות ל-2 יש לאיש הגדול בממוצע למשחק. רק 6 היו לו מול הטורקים. וזה גם עליו וגם על הקבוצה שלו. קייל אלכסנדר, שטיפולי הפיק אנד רול ההגנתיים שלו במדי הפועל תל אביב היו די מביכים לעיתים קרובות, הצליח מולה גם לטפל נהדר במהלכי ים מדר וגם להספיק ולחזור בזמן כדי לשבש את המסירה פנימה למוטלי. או את המסירה של מוטלי עצמו (4 איבודי כדור). אין שום סרט ריאלי שבו הפועל תל אביב עושה גמר יורוקאפ אם היא לא מוצאת את הדרך הקבוצתית להפעיל את מוטלי בהתקפה. כשהוא בתנועה, כשהוא נועל, כשהוא שולט.
• 2. רגלנד - משונה למדי, גם בשלב המתקדם הזה של העונה, לראות את רגלנד בגרסתו האדומה והנוכחית. לפני רגע היה בכלל רכז שלישי, אחרי מדר ויעקב, אבל למשחק הזה התייצב גם כשני וגם כגו טו גאי. שכחו מרגלנד שמפעיל את האחרים, כי מול הטורקים לא כל כך היה איך ואת מי. ברגעים מסוימים, בבטן של המשחק, זה היה או הוא או פוסטר. וברגעים מסוימים, בסוף המשחק, זה היה הוא פלאס מדר שמנסים איכשהו לכדרר את הכדור ואת השעון עד שיסתיים המשחק הרע הזה.
• 3. 18 - ובסוף, זה הוכרע לא מעט על ריבאונד התקפה. בניגוד ל-3 אופנסיב ריבאונד של היריבה, להפועל תל אביב היו שלשום 18. מהם 9 שלא מיוחסים לאף שחקן, כי פשוט היה שם מי שהתנפל והשאיר את הכדור בחיים, את המשחק בחיים, את חלום היורוליג בחיים.

שבת שלום. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שכל החטופים יוחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.