חזי קרס ביציע בזמן משחק של הפועל ת"א. מתוך האובדן נולדה שליחות חשובה

חזי יעקובי היה אדם של שמחה, צחוק ונדיבות אינסופית. איש משפחה מסור, חבר נאמן ואוהד מושבע של הפועל תל אביב. הוא היה אמור לחגוג בקרוב את יום הולדתו ה-50, ובני משפחתו כבר תכננו עבורו חגיגה גדולה - סטנדאפ, קייטרינג, כרטיסים למשחקים בחו"ל. אבל רגע אחד של קריסה פתאומית במגרש שינה הכול.

זה היה עוד משחק שגרתי בבלומפילד. חזי, יחד עם בנו נבו וחבריו, ישב ביציע, כהרגלו. דקות לפני שהתמוטט, הוא עוד חגג עם כולם את שער השוויון של הפועל תל אביב. אבל לפתע, משהו קרה.
"בהתחלה לא הבינו מה קורה", מספרת שרון, אשתו של חזי. "שביט אלימלך (שוער העבר של הפועל תל אביב) התקשר אליי. זה היה מוזר, כי אף אחד לא מתקשר אליי באמצע משחק. כשהרמתי, שמעתי קול לחוץ - 'בעלך איבד הכרה'. לרגע חשבתי שזה סוג של מתיחה, כי זה כל כך לא הסתדר לי. חזי היה בריא, מלא חיים, אין סיכוי שזה קורה לנו".

נבו, בנם של חזי ושרון, היה שם, וראה הכול. "שמעתי אותו צועק בטלפון: 'זה אבא שלי! זה אבא שלי!'" היא נזכרת בכאב. "הבנו שזה אמיתי".

החברים של חזי, ובהם שביט אלימלך, עשו הכול כדי להרחיק את נבו מהמקום ולמנוע ממנו לראות את אביו ברגעיו הקשים ביותר. "הם ניסו לשמור עליו, לא לתת לו לראות את המראות הקשים", אומרת שרון. "שביט עדכן אותנו כל הזמן, דאג שנהיה מחוברים למצב בזמן אמת. אבל עמוק בפנים כבר הבנתי שזה רע, רע מאוד".

כשהגיעו לבית החולים וולפסון, המשפחה פגשה את בוריס לוינסקי, אח בבית החולים ואחראי על נושא תרומת האיברים, שהיה שם כדי ללוות אותם. "זה תמיד קשה, אין רגע טוב לגשת למשפחה עם שאלה כזו", הוא מספר. "אתה יודע שהם בתוך הכאב הכי גדול שלהם, ועדיין, יש רגע שבו אפשר לתת תקווה למישהו אחר".

בוריס זיהה את המצב עוד לפני שחזי הגיע לבית החולים. "כשהודיעו לנו שמדובר בגבר בן 49 שעבר החייאה ממושכת לאחר פגיעת ראש, כבר הבנתי שהסיכויים קלושים", הוא מספר בכנות. "אבל אנחנו תמיד מנסים, במיוחד כשמדובר באדם צעיר".

ברגע שהרופאים נאלצו לקבוע את מותו של חזי, עבר בוריס לתפקידו השני - רכז תרומות האיברים של בית החולים. "התפקיד שלי הוא קודם כל לכבד את המשפחה, לתת להם זמן לעכל, להיות שם בשבילם. אני לא בא בגישה טכנית של 'אתם מסכימים או לא?', אלא קודם כל מקשיב, נותן מקום לכאב".

שרון לא היססה. היא זכרה היטב את הרגע שבו היא וחזי חתמו על כרטיס אדי. "כשהכרתי אותו, אמרתי לו בתור מושתלת קרניות בשל בעיית ראייה שהתפתחה לי בילדות - 'אם אתה רוצה להיות איתי, אתה צריך לחתום על הכרטיס. אין משהו אחר'", היא מספרת. החלטה אחת קטנה, שנעשתה מתוך מודעות וערכים משותפים, הפכה ברגע אחד להחלטה גורלית.

כשבוריס פנה אליה בעדינות ושאל אם חזי היה חתום על כרטיס אדי, היא כבר ידעה את התשובה. "לא סיימתי את המשפט והיא כבר אמרה - 'קחו כל מה שאפשר להציל'", הוא נזכר. "זה היה רגע עוצמתי. בתוך כל הכאב, הייתה שם גם השלמה, רצון להפוך את האובדן למשמעותי".

הרופאים קבעו כי הקרניות של חזי מתאימות להשתלה, וכך הן נתרמו לשתי נשים, שהחזירו לעצמם את הראייה בזכותו. "משהו מחזי ממשיך להתקיים", אומרת שרון. "כמו שמישהו פעם עזר לי, עכשיו אנחנו יכולים לעזור לאחרים".

נבו היה צריך להתמודד עם אובדן אביו בדרך הקשה ביותר - כשהוא שם, ורואה הכול. החברים במגרש ניסו להרחיק אותו, למנוע ממנו לראות את אביו מתמוטט, אבל לא היה אפשר באמת להגן עליו מהמציאות. "פחדנו שתיווצר לו טראומה", אומרת שרון. "הוא היה צריך עזרה מקצועית, וטיפלנו בזה מיד. אי אפשר לחכות במקרים כאלה. היינו צריכים לדאוג שהוא יוכל לעבד את מה שקרה, לתת לו מקום לכאב, לעזור לו להמשיך הלאה".

נבו, בן נוער שאיבד לא רק אבא אלא גם חבר קרוב, התמודד גם עם אובדן נוסף - של חברו בתאונת דרכים, שלושה חודשים בלבד לפני מותו של חזי. "זה פשוט יותר מדי בשבילו", אומרת שרון. "אבל הוא מוקף בחברים טובים, במשפחה, והוא לא לבד".

שרון לא הסתפקה רק בהחלטה לתרום את הקרניות. היא רצתה לדעת למי הן הגיעו. "פגשתי את האישה שקיבלה אותן", היא מספרת. "רק רציתי להסתכל לה בעיניים, לדעת שחזי ממשיך לראות דרכה. זו הייתה סגירת מעגל".

האישה הראשונה שקיבלה את הקרניות הייתה בת 75, אישה מבוגרת שאיבדה את הראייה בהדרגה. בתה היא זו שענתה בשם האם והביעה תודה על התרומה. "אני לא מחפשת קשר, רק רציתי לדעת למי זה הגיע", מסבירה שרון. "זה היה חשוב לי".

האישה השנייה הייתה ממוצא מרוקאי, ממש כמו שרון. "כל החיים חזי היה צוחק עליי על זה שאני מרוקאית", היא מספרת בחיוך. "אמרתי לו - תדע לך, אתה לא נפטר ממרוקאית. עכשיו העיניים שלך אצל מרוקאית אחרת".

שרון לא עצרה שם. יחד עם בוריס, היא החליטה להפוך את הסיפור שלה לשליחות - להעלות את המודעות לחשיבות תרומת איברים. היא מרצה, מספרת, משתפת, כדי שעוד משפחות יבינו כמה אור אפשר להוציא מתוך החושך. "בוריס הוא מלאך שנשלח אליי ברגע הנורא ביותר בחיים שלי", היא אומרת בהערכה. "הוא נתן לי יד כשהכול קרס, ויחד אנחנו מפיצים את המסר שתרומת איברים זה מעשה של אהבה טהורה".

השניים משתתפים בהרצאות, מפגשים ומיזמים חברתיים שמעודדים אנשים לחתום על כרטיס אדי. "זה חשוב לי, כי אני גם נתרמתי וגם תרמתי", מסכמת שרון. "אני יודעת מה זה להיות בצד של מי שמחכה להשתלה, ואני יודעת מה זה לאבד אדם אהוב. ואני גם יודעת שהתרומה הזו נותנת קרן אור בתוך האפלה".

חזי הלך לעולמו בטרם עת, אבל הראייה שהוא העניק לשתי נשים אחרות היא עדות מוחשית לכך שהאהבה והנתינה לא נגמרות גם אחרי המוות.