אוהד ותיק של הפועל תל אביב בכדורגל חזר השנה למגרשים לראשונה אחרי שנים. הוא כבר נשבע שלא יחזור לעולם, אבל הילד גדל, והילד לוחץ. בכל עונה אחרת הבקשה של הילד הייתה נדחית, אבל משיחות של האבא עם חברים מתברר שהשנה יש אווירה נעימה ביציעים. ליגה לאומית, אין לחץ, עוד שישי של כדורגל. אין חשש מהקהל של היריבה, אין אלימות או זעם, אלא בדיוק להפך, רוגע של ליגה לאומית, אותה ליגה מצחיקה ונטולת סטרס, בלי VAR ובלי בית"ר, כדורגל של פעם.
מגיעים למשחקים, והכל נחמד. משחקי החוץ במגרשים הקטנים אולי שמורים לאוהדים האדוקים בלבד, אבל בבלומפילד ביציע המשפחות התחושה היא של פמיליאריות. אולי התחושה הנעימה נובעת מהביטחון בעליית הליגה, בלי תחרות אמיתית (משחק עונה מול כפר שלם!); אולי זה נובע מהתקוות ממשפחת ספרא או השינוי הגדול שהביא אליניב ברדה; אולי זה בגלל הייאוש והאימה שבאו אחרי ירידת הליגה, ולאחריה התגלתה מציאות סבירה, חיים רגילים ונוחים. מה שמשנה זו השורה התחתונה: מבחינת אוהדי הפועל, זו אחלה עונה. מהי אחלה עונה? נהנים מכדורגל ואוהבים את הקבוצה. מה עוד אפשר לבקש.
בינתיים בצד השני של תל אביב אוהדי מכבי עוברים עונה די הפוכה. הקבוצה בצמרת, נאבקת על האליפות. שיחקה באירופה, הגיעה לשלב הבתים, פגשה יריבות גדולות, אפילו ניצחה את בשיקטאש. זכתה בגביע הטוטו. רחוקה 3 נקודות מהמקום הראשון ומתכוננת לשורה של משחקי עונה בפלייאוף העליון. הכל בסדר, טפו טפו טפו. ולמרות זאת, תחושה של מרמור ביציעים. המון תסכול, ייאוש, שליליות. חוזרים מ-2:0 ל-2:3, אבל עדיין יוצאים כעוסים ומודאגים. בעיקר לא נהנים.
לא אוהבים את המאמן, כועסים על ההנהלה, מדברים על היחס לזהבי. מה עם ההגנה הזאת, למה אלה השוערים, מקללים את השופטים. מאוכזבים מדור פרץ, לא יכולים לראות את אדו, למה לא הביאו את אורי עזו. נהוג לומר שלאוהדים של קבוצות גדולות יש חיים קלים, אבל העונה מכבי תל אביב מוכיחה אחרת. חייה קשים ואוהדיה מרירים.
אפשר לטעון שאלה ההבדלים המסורתיים בין התל אביביות, עם מכבי המכביסטית הדורסנית שתמיד רק רוצה לנצח ולנצח ואם זה 20 תהפכו את זה ל-30 ולכן אף פעם לא מסופקת, מול הפועל שכבר מכורה לחיים קשים. אולי מבחינת מכבי מקום שני זה זנב לאריות, ואילו הפועל נהנית להיות ראש לשועלים. ישנם שלל סיבות והסברים, אבל השורה התחתונה די ברורה: אלה נהנים, ואלה לא.
דבר דומה, אגב, גם להפועל תל אביב בכדורסל. הקבוצה העשירה והנוצצת בתולדות המועדון בינתיים לא מצליחה לגרום לנחת בקרב אוהדים רבים, אלא דווקא "צרות של עשירים", עם מאבקים פנימיים ותחושה של אובדן זהות. הכל יישכח במקרה של אליפות כמובן, וגם זה מוכיח שהיא מאמצת קודים מכביסטיים: הדרך לא חשובה, העיקר היעד.
למען הסר ספק, אוהדי מכבי תל אביב בכדורגל לא מקנאים בהפועל. הם לא היו מתחלפים איתם לעולם, חלילה. הם לא היו מוכנים לרדת ללאומית בשביל "אווירה טובה". אלה זוטות. ההנאה היא דבר משני עבורם, או לפחות לא השאיפה העיקרית. אבל ההבדל בין התחושות האלה הוא מעבר לספורט. העובדה המפתיעה הזו - שהעשירים והמצליחנים סובלים ממרירות בעוד שהסתגלנים מצליחים למצוא חן בבינוניות - היא שיעור לחיים.
מצד אחד זה גדול יותר מכדורגל. בלי להתפלפל ולברבר על משמעות הסבל, זו מטאפורה קלישאתית קלאסית על קשיי העולם המערבי, המבוסס והנינוח, שבמרדף בלתי פוסק אחר אושר ומשמעות, מתקשה להעריך את מה שיש לו עד שהוא מאבד הכל ומידרדר לתהום, תזכורת לעד כמה משמעותי המסע עצמו ולאו דווקא היעד.
מצד שני, זה רק מבהיר עד כמה נדיר לאוהד כדורגל לאהוב את הקבוצה שלו (קבוצה ספציפית, לא באופן כללי). איך גם הכדורגל הוא תקווה בלתי פוסקת, ציפייה לאיזשהו קתרזיס בדרך שלא נגמרת, למרות שלפעמים הנחת והעונג מסתתרים מתחת לאף, וניתן למצוא אותם גם ברגעים הקטנים, בליגת המשנה של החיים. איך למעשה להגיע עם חיוך ובהנאה לכיסא שלך ביציע זה לא דבר מובן מאליו, וכמה נחמד שזה נמשך גם ברגעים היפים וגם בקשים.