שער הרחמים: היחס האכזרי והמעוות לגווארדיולה ובכר

מאמנים נוהגים לספר שהתפקיד שלהם על הקווים קשה ומלחיץ בהרבה מזה של השחקנים שעל המגרש בגלל חוסר האונים של המאמן, שתלוי בביצועים של אחרים ונתפס כאחראי הבלעדי, וההתנהלות של פפ גווארדיולה לאחרונה ממחישה את זה מצוין. הרי לאורך הקריירה ככדורגלן לא נהג לשרוט את פניו ולהכות את עצמו בתסכול גם בהפסדים הכי כואבים, ואילו כמאמן הוא קורס לא פעם במהלך העונה הקשה שעוברת על מנצ'סטר סיטי, אוחז בראשו בשיגעון וכורע על ברכיו, ונראה כאדם שהלחץ מכניע אותו.

אפשר להניח שהוא מנסה לעבוד על עצמו, מזכיר לעצמו לשמור על קור רוח ואת החשיבות של לשמש דוגמה בעיני השחקנים, אבל עוצמת האירוע כל כך חזקה, עד שבלהט האירועים הוא לא פעם מתפרק, כשהסימנים האדומים והשריטות על פניו מעידים לא רק על גודל הייאוש והזעם, אלא כנראה גם על האשמה עצמית. בהתחלה זה היה מביך, קצת מסקרן, לאחר מכן מעורר דאגה ובהמשך אף מעורר רחמים.

אז איך הגענו למצב שאוהד כדורגל קטנטן מרחם על פפ גווארדיולה הגדול? גם אם נתעלם לרגע מהמציאות הטראגית שמסביבנו, שהופכת מונחים מעולם הכדורגל (כמו "לחץ" ו"רחמים") ללא רלוונטיים, הרי שבסך הכל מדובר בגבר בריא, מצליחן, מולטי מיליונר. מעמדו כמאמן על מובטח. לא צריך לדאוג לו, בטח שלא לרחם עליו. הוא בסך הכל חווה עונה רעה אחרי רצף אדיר של אליפויות, בקבוצה שמואשמת בהפרת חוקים פיננסיים באופן שיטתי.

ובכל זאת, לא פעם הלב נכמר למראה גווארדיולה המתוסכל, ואולי בגלל הקודים המעוותים והאכזריים של עולם הספורט, לפיהם רק דבר אחד חשוב: המשחק האחרון. כולם זוכרים את ההיסטוריה, אבל לא פעם היא נעלמת ונשכחת על רקע אירועי היום, ואם מנצ'סטר סיטי נראית אומללה וסופגת רצף של הפסדים, אין מקום לסייג את הדברים ולהזכיר את העבר המפואר של המאמן, אלא רק דחף להקניט בו דברי לעג. אלה הם נציגי התקשורת ואלה הם האוהדים, ואלו הן המסורת והתרבות של הענף.

בשבוע שעבר למשל פפ גווארדיולה חווה את זה שוב, כאשר במסיבת עיתונאים ביקש ממנו עיתונאי להתייחס לדברים שאמר הפרשן ג'יימי קראגר, שטען שארלינג הולאנד לא רצה לשחק מול ריאל מדריד כי פחד מהמאצ'אפ מול אנטוניו רודיגר. גווארדיולה החל לנוע בכיסא בחוסר נוחות, גיחך, תפס את הראש, נאנח, לקח נשימה עמוקה, ועוד נשימה עמוקה, ושוב נאנח. הרי הולאנד היה פצוע. אילו מין הבלים ממציא לו הפרשן הזה, ועכשיו גווארדיולה צריך להתייחס אליהם ברצינות ולהכחיש טענה מגוחכת שכזאת.

ראוי לציין שג'יימי קראגר נחשב לפרשן די בכיר. אומנם לא גאון גדול, בעיני רבים נתפס כמגוחך, אבל כן מדובר בשחקן עבר מוכר, עם ניסיון ארוך כבלם, שכיום משמש כפרשן לגופי תקשורת גדולים, כך שכן ניתן לצפות ממנו לאיזשהי הגינות או אחריות כלפי קולגות, אחיו למשחק. והנה מגיע הרגע שבו כן ניתן לרחם על גווארדיולה, המצליחן, הווינר, גאון הכדורגל, כשהוא נאלץ לשבת מול נציגי תקשורת, לשמוע את הטענות שלהם ואת הטחת ההאשמות, ולתת להם דין וחשבון. אז הוא אמר בייאוש שאלו הבלים, שזה לא מצחיק אותו, גירד בייאוש במצח, מלמל "מסיבת עיתונאים… 26 דקות…", וקטע אותה כדי לחזור לעבודה.

במעבר חד לישראל, לאימפריית הכדורגל הקטנה וההיסטרית במזרח התיכון, והנה, חובבי כדורגל רבים מרחמים על ברק בכר. גם בכר לא זקוק לרחמים ובטח שלא מעוניין בהם, גם הוא אדם אמיד עם מעמד מקצועי מובטח, רבים מחכים לקבוצה שלו בפינה אחרי שנים של הצלחות, ועדיין, לא נעים לצפות במאמן בכיר קורס ככה ומוטח בפומבי בביקורת חסרת רחמים.

אי אפשר שלא לשאול: מה צריך לעשות מאמן כדי שלא יקראו לפיטוריו אחרי עונה אחת חלשה? איזה עבר צריך להיות לו, כדי שפרשנים ירגישו לא נעים לשלוח אותו הביתה כשהוא במקום השלישי? כמה אליפויות הוא צריך לקחת כדי שינהגו בו בצורה אחרת? האם, לדוגמה, מאמן שמגיע לקבוצה אחרי עשר שנים בלי אליפות, ומצעיד אותה לתואר, לא ראוי לכבוד מיוחד על ידי אוהדיה? אם הוא מצעיד אותה לשלוש אליפויות רצוף, האם סביר לבקש שבעונה הרביעית, מאכזבת ככל שתהיה, ינשכו את השפתיים בטרם ירגישו שחייבים להעיף אותו?

ובדיוק כמו גווארדיולה, שנאלץ להאזין לביקורת של קראגר, גארי נוויל ורוי קין, שלושתם אנשי תקשורת טובים ומשעשעים, חריפי לשון, עם עבר על המגרש, והוא בוודאי תוהה לעצמו - מה לעזאזל הם כבר השיגו כמאמנים (תשובה: כלום) - גם ברק בכר נאלץ כעת לשמוע עדר של מומחים רומסים אותו, במיוחד בממלכת חיפה, קבוצה עם עיתונאים ועיתונים משלה, תחנת רדיו משלה, וכמובן פרשנים שמומחים לקבוצה הזו בלבד.

גם בכר עושה טעויות, ראוי לביקורת, קרס תחת הלחץ כשפרץ למגרש מול מכבי תל אביב, טעה בזרים, גם לסטר פיטרה את ראניירי, הכל נכון. אבל קשה שלא לתהות איך הוא מרגיש כאשר הוא שומע "אנשי מקצוע" שלא השיגו דבר בחייהם מסבירים לו איפה טעה וכיצד לנהוג, ולו אין ברירה אלא לשתוק ולהנהן, לספוג, ולהפנים שככה זה עובד, שאין מה לעשות, עכשיו זה תורם. רחמים.