ג'ימי, הופה: הסיבה שמותר להתלהב מהבכורה של ג'ימי קלארק

כיף היה לראות אתמול את מכבי תל אביב. אני אחדד: כיף גדול היה לראות אתמול את מכבי תל אביב, והייתי כותב את זה אפילו אם ההפרש היה איכשהו ואיפשהו נשמט לקראת הסוף והמשחק היה נגמר אחרת, כולל בהפסד. כשהיא משחקת בשביל כלום, מול יריבה שמשחקת בשביל הרבה, כשהיא משחקת בהרכבים שהיו גורמים לטובי המוחות של פיד אוהדי מכביסל, עד ללפני דקה ושליש, למרוט את שארית שערות ראשם, נראתה מחזיקת הגביע הטרייה אחלה. שמחה, רעננה, אנרגטית, לוחמת. אחלה. לך תבין.

בחסות פגרה חד פעמית בהחלט של הליגה השניה בטיבה בעולם, למכבי תל אביב פתאום התפנה זמן לעשות שני דברים שהיו כמעט בלתי אפשריים עד כה. לנוח ולהתאמן. למעט רפי מנקו ששימש חניך תורן בנבחרת ישראל, האחרים מצאו עצמם במצב חריג שבו הם לא תוהים באיזה טרמינל של איזו מדינה הם מצויים כעת. והמאמן שלהם מצא עצמו במצב שבו הוא אשכרה יכול לקחת רגע ולנסות לעבוד על דברים. עם כל הגוד ווייבס האלו הם פגשו קבוצה בהכי באד ווייבס שיש. שאמנם עשתה חיים בגביע הטורקי, אבל הגיעה למשחק הזה בבלגרד כמו שחייל ג'ובניק מתייצב לבסיס ביום ראשון בבוקר אחרי שהרופא בביקורופא סירב לתת לו גימלים במוצ"ש.

קטש עלה אתמול עם חמישיה די גדולה ופיזית. רנדולף ב-2, וויל.פאקינג.ריימן ב-3, ריברו וסורקין בפנים. אחד ג'ימי קלארק בעמדת הרכז. אנשי מכבי תל אביב למודי פרמיירות מוצלחות של שחקנים שהגיעו דקה לפני. היה איזה סייבן לי, אם אני זוכר נכון, והיה אפילו איזה טרביון וויליאמס שבמשחק הבכורה נראו כמו מן שירד מהשמיים.

בצוק העיתים והבלטים, כאשר שדרת הרכזים במכבי תל אביב פצועה או נעדרת, לא נותרה ברירה אלא לתת לאיש שהרגע הגיע לפתוח בחמישיה. ולא רק לפתוח, אלא כמוביל כדור יחידי בלי איזשהו באקאפ סביר בעמדות 2-3. ולג'ימי זה התאים ובגדול. בלי שהוא צריך להתאים עצמו למקבל החלטות נוסף, בלי שהוא צריך למצוא עצמו משחק רחוק מהכדור יותר מדי, עם מקסימום אחריות במשחק של מינימום חשיבות. 7 נקודות, 6 ריבאונדים, 10 אסיסטים + 6 איבודים מייצרים שורה סטטיסטית שנותרת תקווה להמשך הקרוב.

קודם כל, כי בחסות ההתקפה מחוללת ומנפחת האסיסטים של עודד קטש, קיבלנו עוד הוכחה לכך שרק תשימו בעמדה מישהו מתאים וסכמת התרגילים כבר תדאג לו למסירות נוחות שיסדרו לו את השורה האסיסטית. שנית, כי יש כאן אופציה אמיתית של מכדרר שיכול לקחת את השחקן ששומר אליו עד לטבעת ולא רק להיתקע מחוץ לקשת שלוש הנקודות או להינעל על ג'אמפר קצר. דוגמא יפה קיבלנו בתחילת הרבע הרביעי, כשחילוף טורקי הציב מול קלארק את מלי. חיש חש, חדירה לצד שמאל ומסירה מדויקת פנימה לסורקין כדי שיסגור עניין.

קלארק השלישי הסתדר נהדר גם בפוזשנים שבהם שמר עליו בולדווין הרביעי. פוזשן ראשון במחצית מספר שתיים - בולדווין מנסה למנוע ממנו קבלת מסירה מריברו. הופ, חיתוך באקדור ודאנק. רגע אחרי, חדירה (שמאלה) על בולדווין בדרך לאסיסט פנימה לריברו. היידה. קלארק הסתדר גם עם מספר נסיונות מגושמים של שאנלי לצאת ולהתקיף אותו על קו מחצית המגרש. הקיצר, בלי להכיר יותר מדי את הקבוצה החדשה שלו וכו וגו ודו, לקלארק היה יופי של משחק בכורה.

זה עדיין לא אומר יותר מדי לגבי הדברים הקרובים שבדרך. גם כי אנחנו לא ממש יודעים מהי ההיררכיה הצפויה בקבוצה הזאת, גם כי דברים שרואים במשחק ראשון אינם מחייבים להמשך וגם כי צריך לראות מה קורה כשהוא משחק לצידם של הגארדים האחרים.

מה שכן, ובשביל זה לא צריך היה את המשחק מול פנר, ג'ימי קלארק עושה משהו שהוא כמעט חסר תקדים בעמדה הזאת של הקבוצה הזאת: הוא שומר.

אחרי משחק חצי גמר הגביע כתבנו כאן, בחצי גיחוך, שהיו כמעט אלמנטים הגנתיים שעבדו לצהובים. אחרי משחק גמר הגביע כתבנו דומה, עם פחות גיחוך. ו-וואלה, מכבי תל אביב שמרה אתמול לא רע בכלל. ונכון, יידוי הפטיש של הטורקים מחוץ לקשת שלוש הנקודות עזר במיוחד, אבל גם כאן צריכים לתת קרדיט למי שכפה ואילץ. לראשונה העונה, יש למכבי תל אביב אופציה הגנתית אתלטית בעמדת הרכז. שיכולה לשים גוף ולשבש. ועם כל הכבוד לכל מיני אלמנטים טקטיים צהובים (שמסתבר שלא תמיד פשוטים לזיהוי עבור אנשים שאינם מיומנים בכך), הסיפור התחיל קודם כל ביכולת לבלום את השחקן שממול ובנחישות להתנפל על הכדור האבוד. דיברתולומיאו, רנדולף, שאיוק. כולם הלכו על זה.

כשעומדים בעקרונות הללו, שאר האלמנטים המקצועיים, בין אם מדובר ברוטציה הגנתית, בין אם בחילוף הגנות ובין אם במדיניות הגנת הפיק אנד רול , חשובים פחות והכל הפוך פשוט יותר. האם יכול להיות שהלחץ שירד מעונת היורוליג (שתמה מזמן) וממפעל הגביע (שהסתיים בהצלחה) יתורגם ליכולת להשפיע יותר גם בצד החלש של הקבוצה הזאת? סימנים נוספים, אולי, נקבע כבר במשחק הדרבי הקרוב.

לא ברור מי מתגעגע למי יותר. האם מכבי תל אביב לרביעיה הגדולה שלה מהעונותיים הקודמת או שמא ההיפך. איזו עונה מחורבנת יש לג'וש ניבו. נכון שהכסף גדול, האוכל איטלקי ושאין אזעקות, אבל מה שווה עם כל הנאחס שבעולם שמוביל לכמעט כל הפציעות שבעולם. איזו עונה מחורבת יש ללורנזו בראון. הכסף הצגה, האוכל יווני, המצב הבטחוני תותים ויש נצחונות לרוב, אבל עם מאמן שלא יכול לראות אותו, עם מספרים שהולכים ונעלמים, עם דקות שהולכות ומתאדות.

ואיזו עונה יש לבולדווין ולקולסון. הכסף קרנבל, האוכל טורקי והקבוצה מצוינת, אבל לא נראה שכיף להם. לא נראה שכיף לאף אחד מהם. אנחנו מכירים היטב את הלך רוחו של בולדווין בהתאם לפרצוף הכי לא פוקרפייס שיש לו. ונכון, פציעות וכן הלאה זה לא טוב, ויחסית למשחק החזרה שלו ביורוליג (מאז המחזור ה-16) הסטטיסטיקה סבירה בהחלט, אבל הגעגוע, בהרגשה, מפעפע גם אצלו. ולא בגלל שמישהו מהם מתגעגע לניהול המופתי שאין למכבי תל אביב. וכן, אבל לא רק, בגלל מסינה, עתמאן ושאראס.

ואם אני צריך להמר, אז מבין הרביעיה הזאת פלאס סקוטי ווילבקין, קאמבק אחד ומעלה ריאלי בהחלט.

מאייר - אין לי שום יכולת להסביר איך יכול להיות שעומר מאייר מיובש כפי שהוא מיובש לאורך כל העונה הזאת. זה לא הגיוני, זה לא חכם וזה לא נכון. לא יודע כמה זמן עוד יעדרו הרכזים שלא התייצבו אתמול, אבל מאייר - לעניות דעתי המרודה - חייב לקבל דקות באופן מובנה. גם הוא, בחסות הסיסטם הקבוצתי והכשרון האישי, סיפק 6 אסיסטים קלים ויפים אתמול בקצת יותר מ-15 דקות. כולל 3 (כמעט) רצופים ב-2 הדקות האחרונות של הרבע הראשון. גם הוא סיפק פיזיות ורגליים בצד שבו לא נוהגים לשמור. עומר מאייר הוא יופי של שחקן. שעוד יכול להציל משהו מעונה שעד כה הייתה מבוזבזת.

שבת שלום. שכל החטופים יחזרו כבר הביתה. שיהיה לנו טוב.