סיכוי סביר שבדברי הימים של העונה הזו, המחזור העשרררררים ואררררבעה (כמאמר חביב מרדכי יקירנו) ייזכר כמחזור ההכרעה של עונת 2024/25, כשגם בצמרת וגם בתחתית מספר המפתח הוא 5 - כמספר נקודות הפער בין המוליכה לסגניתה וכמספר הנקודות שמפרידות בין אשדוד הלוזרית שבמקום ה-13 לבין הקו האדום. נכון שעדיין מוקדם לקבוע, ונכון שלב"ש יש עוד 12 משחקי פלייאוף עליון על מלא ולאשדוד עוד 8 משחקי עונה (במחזור ה-26 יש לה מכבי חיפה בחוץ, הכל פתוח) - אבל הריח הוא ריח של הכרעה.
נתחיל באלופה המיועדת, הפועל ב"ש. אם תשאלו את האדם הממוצע ברחוב מתי בפעם האחרונה קבוצה ירדה למחצית בפיגור כשהיא בתשעה שחקנים ובכל זאת ניצחה, סביר שהוא לא יזכור, אבל חביב מרדכי ועוד כמה מכורי כדורגל ישראלי נזרקו חיש-חש לעונת 97/98, אנחנו קוראים לה עונת השררררוכים.
זה קרה בדיוק לפני 27 שנים (28.2.98, אם אתם מתעקשים לדייק), וגם אז הפועל ב"ש ויוסי אבוקסיס היו מעורבים: הקבוצה מהדרום אירחה את בית"ר ירושלים, מוליכת הטבלה, ובמחצית הראשונה הכל נדבק לה. שער בדקה הראשונה שבמהלכו השוער איציק קורנפיין נפצע. בית"ר הכניסה את השוער השלישי לשער, יוסי אבוקסיס, אז בבית"ר, קיבל אדום וב"ש הבקיעה את השני וירדה למחצית כמנצחת בטוחה. איך נגמר? 2:5 לבית"ר באחת מהפגנות הכוח המרשימות ביותר של אלופה שבדרך.
וזה, מבחינתי, מה שעשתה אתמול הפועל ב"ש. בניגוד לבית"ר של אז, ב"ש הגיעה למשחק חוץ קשה מול הקבוצה החמה בישראל עם המאמן שיודע יותר טוב מכולם כיצד לשחק מול קבוצות צמרת. באחת מתצוגות השיפוט ההזויות שנראו במחוזותינו, עם שני אדומים שהם אפילו לא צהוב ופנדל מומצא (והכל באדיבות מי אם לא הפוסק יגאל פריד). הכל הלך לנתניה בחצי הראשון והיא גם ירדה לחדר ההלבשה ביתרון מוצדק, מה לעשות.
אבל זו העונה של ב"ש והיא עלתה למחצית השנייה כמו שבית"ר עלתה מולה למחצית השנייה לפני 27 שנה - במטרה לעשות הכל כדי לקחת אליפות. וכמו שבית"ר הריחה את הפחד של ב"ש באותה שבת שמשית בווסרמיל, כך ב"ש הריחה את הפחד נוטף מהשחקנים ומהמאמן של נתניה. השחקנים של אבוקסיס לא עשו כלום מפתיחת המחצית השנייה, ונראה היה שהם בעיקר מתפללים שהמשחק הזה ייגמר כבר.
ב"ש חיכתה לצ'אנס שתביא לה הפסיביות הזו של נתניה, שהיא הצד הרע של אבוקסיס כמאמן (וחובה לציין - מאז שמונה הוא מפתיע מאוד ונראה שהוא ונתניה הקימו יופי של ברית דפוקים שמראים לכולם מה זה). ומרגע שהשוויון הגיע, כל מה שנותר הוא לחכות למהפך, שייתכן ופותר, לפחות זמנית ולפחות בעניין הדירוג בכניסה לפלייאוף, את בעיית חוסר הספורטיביות המביש שנוצר עקב העונש הדבילי שב"ש קיבלה מול סכנין במחזור ה-2.
לדעתי - הגיע למכבי ת"א פנדל מול ריינה. מכבי גם תקפה לא מעט, ויכול להיות מצב שכדור לא נכנס לפעמים. וכן, יכול להיות שקבוצה שהתקציב שלה הוא חמישים חריליון דולר תפסיד לקבוצה שהתקציב שלה נמוך ממחיר של פיצה משפחתית. רק שכל זה יכול לקרות פעם אחת בעונה ולא פעמיים, כשפעם אחת אתה עף מהגביע ופעם שנייה אתה מתרחק מהאליפות.
ואם זה קורה, הבעיה היא לא הפנדל שלא נתנו לך ולא הכדורים שלא נכנסו. וחייבים להגיד עוד משהו חשוב: חצי שנה חיכו במכבי לעוף מהמסגרת האירופית המתישה, אחרי שהיה ברור שזה מוגזם לאור הטיסות, הלחץ והאתגר המוזר. אבל מכבי כבר חודש לא באירופה והיכולת שלה לא השתפרה במילימטר. אפשר היה לצפות שעם לוח המשחקים הנוח שנותר לה עד הפלייאוף, מכבי תגלה את הקילר אינסטינקט המפורסם שלה, תתחיל לפרק את הליגה ותציב מול ב"ש קושי. בסוף מתברר שלא מכבי, ואפילו לא יגאל פריד.
בגדול, אני נמנה עם האנשים שחושבים שזיו אריה מאמן חזק מאוד, ואני גם מאלה שמעריכים את העובדה שבניגוד לכל קבוצה אחרת בישראל, אורי שרצקי והפועל ירושלים מגלים סבלנות תהליכית בלתי הגיונית ולא בועטים את אריה מפסגת הר הצופים היישר אל שוק המאמנים שיושבים בשבת מול הטלוויזיה.
אבל גם לגודל יש מגבלות: כבר שלושה משחקים רצופים שהאדומים של איש המכתבים כובשים את השער הראשון במשחק ולא מנצחים. נכון, קשה לנצח בחיפה וקשה לנצח גם בדרבי, ונתניה היא נתניה, אבל אלה תירוצים חמודים ולא מספקים. לא ייתכן שאתה מוביל 3 פעמים ברצף ויוצא מזה עם 2 נקודות, ואם כן - לך תעשה בדק בית.
ביום שישי הפועל ירושלים הייתה צריכה להפסיד בדרבי - היא ניצלה אודות לפסילת שער בגין עבירה שבוצעה ארבעה חודשים טרם הגול ולא ברור למה גם אחרי שש שנות VAR עדיין אין הוראה ברורה לגבי מספר המהלכים המקסימלי שחוצץ בין העבירה לבין הגול. אבל גם התיקו מעורר שאלות, בעיקר לגבי ניהול המשחק של אריה - שאלות שעלו גם כמה ימים קודם לדרבי, כשאיבד יתרון כפול מול מכבי חיפה.
לפחות אחרי הדרבי, בניגוד למשחק הקודם, אריה לא הגיע למסיבת העיתונאים נפוח, עצבני ואגרסיבי. חביבי, מיצית את הפועל ירושלים והם מיצו אותך. צא להתאוורר ותן להם גם לנשום קצת, זה לא יעשה רע לאף אחד.