לפני כך וכך שנים, בליגה השנייה בישראל, התקיים משחק בין שתי קבוצות, לא חשוב מאיזה מגזר. האורחת הייתה קבוצת מרכז טבלה שגמרה את העונה כבר בסוף אוגוסט, המארחת הייתה בשר התותחים של הליגה. התוצאה, איך אומרים, לא הותירה מקום לספק: נדרשה יותר מכף יד אחת כדי לספור את השערים שכבשה האורחת. באתר ההתאחדות לכדורגל, כידוע, מפורטים האירועים החמים במשחק: שערים, צהובים, אדומים וחילופים. במשחק הזה היה משהו מוזר: כל האירועים, למעט אחד, היו שערים (והרבה, לטובת קבוצה אחת, כאמור). מה היה האירוע הנוסף? צהוב לשחקן של האורחת, שנשלף דקות בודדות מאוד אחרי שנכנס כמחליף.
עכשיו נסו לדמיין רגע את המשחק: כמה טובה צריכה להיות הסיבה שבגינה השופט ישלוף במשחק חד-צדדי כזה, שהתנהל כנראה רובו ככולו ברחבה של המארחת החלשה, כרטיס צהוב לשחקן של הקבוצה הפייבוריטית? יש מצב שהצהוב הזה, בקיצור, הפך כמה אנשים למאוד מאושרים מספר שעות לאחר אותו משחק. ככה זה בחיים.
אנחנו מכירים את המושג "משחק מכור" בעיקר מהמשחק הכי לא מכור בתולדות הספורט הישראלי - הפועל בית שאן נגד בית"ר ירושלים. שום דבר לא היה מכור שם; העיניים רואות לבד ששחקני בית שאן לא באמת חיפשו תמורה ל(חוסר) עמלם. כזכור, אבי (ליברפול) כהן ז"ל, ששימש כפרשן באותו משחק, צעק את זה במפורש מעמדת השידור.
לא גאווה גדולה לבית שאן, בלשון המעטה, וגם לא לבית"ר ירושלים, אבל לא מכירה. כל מי שהלך לכדורגל עד אותו משחק (וגם הרבה אחריו) מכיר את הסיטואציה הזו, שבה קבוצה אחת צריכה נקודות והשנייה לא ממש, ולכן הקצב של הקבוצה השנייה יורד או משתנה. זה לא ספורט, אבל גם לא מכירה.
לעומת זאת, כניסת האינטרנט לחיינו הפכה את המושג "מכירה" לרלוונטי מאוד: אם פעם, כדי לקנות הימור על משחק היית צריך לדעת איך להגיע למאחורה של המכבסה או הפיצוציה בשכונה שלך, והסיכון המיידי היה שמישהו יוריד לך חרב על האצבע אם לא תשלם, הרי שהיום אתה יכול להמר מהשירותים, שלא לדבר על בלייב, בלחיצת כפתור והאצבעות בד"כ נשארות שלמות (אחרת איך תמשיך להמר דרך הסלולרי?). וגם האפשרויות עלו בצורה משמעותית - לא רק אירועי משחק רבים יותר שניתן להמר עליהם, אלא גם משחקים רבים יותר שניתן להמר עליהם - ליגות נמוכות, נוער וכו'.
לכן, הפרצופים הנדהמים של שינו זוארץ ועו"ד גלעד ברגמן ממסיבת העיתונאים אתמול (שני), בה נחשפה פרשת מכירות המשחקים (כרגע אנחנו עוד בשלב ה"לכאורה", כן?) - נראו תמוהים למדי. מה, לא ידעתם? באמת? לא היה לכם מושג?
ועוד משהו חשוב: מכירות משחקים מתקשרות אצלנו כמעט תמיד למגזר הערבי (או, אם אתה דמוי עיתונאי משועמם שיושב באולפן ערוץ הספורט, גם לבני יהודה). אבל האמת היא שמבט קצת יותר ביקורתי על משחקים של קבוצות מערים ציוניות וערכיות לגמרי, עם אפס שחקנים ו/או בעלי תפקיד מהמגזר - יכול להעלות את אותו החשד בדיוק. אל תתנו לזה להפוך לפרשה גזענית נטו.
משחק לא מכור, למשל, התנהל אתמול באצטדיון בחיפה: הפועל ירושלים התישה את מכבי חיפה המאוד לא יעילה וכפתה עליה 3:3 אחרי שכמעט ניצחה. בתפריט: דיא סבע משתולל על השופט ומקבל עוד צהוב, דולב חזיזה שוב מתנהל כמו ילד בעייתי משיכון פריפריאלי ורב עם אנשי ירושלים, ובעיקר - משחק בית שלישי ברציפות שבו הקהל הירוק לא רואה ניצחון.
אחרי הרביעייה הקלילה של הפועל באר שבע והניצחון הנאה של מכבי תל אביב על סכנין, אפשר להכריז באופן רשמי: אנחנו רק בפברואר, ונשארנו עם מאבק דו-ראשי על הכתר. חיפה, לשמחתה, תוכל לבחור למי מהשתיים להפריע יותר, וגם זו נחמה במצבה העגום. רק בלי מכות ועצבים בבקשה, התעייפנו.