בנובמבר האחרון הגיע מנכ"ל עירוני קרית שמונה אל המשרדים באצטדיון הביתי, משרדים ששנה לפני כן הפכו לריקים כאשר הוא היחיד שמאייש אותם בעת המלחמה. אחרי זמן מה החלו אזעקות, ואדרי נכנס אל המרחב המוגן, אך כשיצא חשכו עיניו כשראה שבמקום בו שהה רק כמה שניות לפני כן, נחת טיל באופן ישיר והרס לחלוטין את המשרדים.
אם מישהו ציפה שהדבר ירתיע את אדרי, הרי שכמה חודשים לאחר מכן הוא ממשיך להגיע בכל יום לאצטדיון ומתעקש לעבוד ממה שהיו פעם משרדי המועדון. השבוע, 500 ימים לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ראיינו את אדרי על הקושי לנהל מועדון כדורגל תחת מלחמה, הציפיות מהממשלה לעתיד, הקושי להחתים שחקנים וגם החשש ממה שיקרה במחלקת הנוער.
את הראיון עם אדרי ניהלנו בזמן שהוא יושב ביציעי האצטדיון בקרית שמונה. על הדשא ניכרים היטב חורים המסמלים נפילות ישירות שהיו באצטדיון, כאשר גם חדרי ההלבשה וחדרי הכושר הרוסים לגמרי. "אני יושב פה ביציע ומפנטז כבר על החזרה שלנו," מסביר אדרי, אך ניכר על עיניו שהוא מתקשה להאמין שהדבר יקרה בקרוב.
מדוע עוד לא התחילו העבודות לשיקום המגרש?
"מהסיבה הפשוטה שאנחנו עדיין נקראים יישוב מפונה, אז עדיין לא התחילו. בשבוע שעבר היו פה מס רכוש לבדוק את כל מה שקרה".
מה בעצם נפגע?
"המשרדים, חדרי ההלבשה, חדר הכושר, הדשא עצמו ספג שלוש נפילות וצריך לשקם אותו, יציע העיתונאים ואת הגדר ההיקפית של המגרש - ככה שצריך לסדר הכל מא' עד ת'".
כשהתחילה המלחמה, ציפית שזה יהיה הליך כזה ארוך?
"לא. אני לא חושב שאף אחד ציפה. זה היה כדור שלג שהתחיל כשאנחנו מבינים - לפחות אני, בגלל הניסיון שלי כילד, נער ואדם בוגר שעבר בצפון אירועים כאלה ואחרים - אבל מה שעברנו בשביעי באוקטובר ולאן שזה יתגלגל זה משהו אחר. אף אחד לא ידע את תקופת הזמן ולאן זה יילך, אבל ככל שהתקדמנו עם זה, הבנו שזה לא הולך להיות קצר".
בתור תושב הצפון, איך בכלל הראש פנוי להתעסק בכדורגל?
"לא אשקר, זה קשה מאוד. במהלך השנה וחצי האחרונות עברתי ארבע דירות. אתה צריך לדאוג לילדים ולמשפחה ולדאוג שהכל יתנהל, ומצד שני יש עוד עשרים ומשהו שחקנים, צוות, מטרות ומועדון שצריך לתפקד".
ואיך באמת גורמים לשחקנים לתפקד?
"כשירדנו ליגה לפני שנתיים, ישבנו אני ושי ברדה והחלטנו שנבנה סגל של שחקנים שהם קודם כל אנשים לפני שהם שחקנים. לא ידענו אז כמה חשובה ההחלטה הזו, אבל אחרי השביעי באוקטובר היא התבררה כקריטית וככזו שגרמה לנו באמת להצליח לתפקד בכל הסיטואציה הלא נורמלית הזו. היו קשיים גדולים בתחילת הדרך ועדיין יש קשיים - במציאת מגרשים, בתחושת הביטחון ובטח שלגרום לראש להתעסק בכדורגל, כי קשה להתרכז".
אז מה עשיתם?
"בהתחלה, עוד לפני שחזרנו להתאמן בעונה שעברה, יצרנו קשר עם כולם ויצאנו להתנדב בכל מיני מקומות - בבסיסים, ביישובים - וזה היה החלק שלנו בתרומה. אחר כך הבנו שהחיים צריכים להימשך במקביל למה שקורה במדינה, אבל אם בפעילות ובמשחקים שלנו הצלחנו להעלות חיוך אצל ילדים מהצפון שישבו במקלטים וגרמנו להם לגאווה - אז זה גרם לנו לשמחה אדירה".
אתם מקבלים תגובות כאלה מתושבים?
"לגמרי כן. כששיחקנו בימי שישי בליגה הלאומית, הרבה משחקים הילדים המפונים היו בממ"דים, וכשניצחנו הם היו אומרים לנו שעשינו להם את השבת. הרגשנו מידה לא מבוטלת של שליחות. קרית שמונה הייתה לפני המלחמה ותהיה גם אחריה".
יש תחושה שהמנהלת, ההתאחדות והקבוצות כן נרתמו למענכם.
"לא רק בכדורגל - בעם שלנו יכולות להיות חילוקי דעות בין אזרחים, אבל בזמן צרה כולם נעמדים אחד עבור השני, וראינו את זה גם בכדורגל. זה הזמן להגיד את כל המילים הטובות לארז כלפון, לשינו זוארץ, שתמכו בנו לאורך כל הדרך, העמידו לנו את התנאים כדי שנוכל להמשיך ולנסות לנהל שגרה של קבוצת כדורגל. זה לא פשוט לנהל מועדון בלי מגרש אימונים, עם קהל שמפוזר ממטולה עד אילת ועם אנשים שהכדורגל נהיה שולי".
מה הכוונה?
"אתה מסיים אימון וישר רץ לטלפון לראות שהבית שלך לא נפגע, שהחברים שלך לא נפגעו - אז זה לא פשוט, אבל עם כל זה ניהלנו שגרה של ספורטאים".
יאיר מרדכי הוא תושב העיר. אצלו המצב רגיש יותר?
"ברור שהם מבינים את המשמעות, אבל זו לא רק קרית שמונה - זו מדינה שלמה שחטפה, ואין אדם במדינה שהמלחמה לא נגעה בו בצורה כזו או אחרת. אז זו נחלת הכלל, לצערי".
אם מחפשים 'יתרון' במצב, אז אולי קל לכם יותר להחתים שחקנים כשההתנהלות היא במרכז ולא בצפון הרחוק?
"בלי קשר לקרית שמונה, קשה בתקופה הזו להחתים שחקנים בישראל. המדינה במלחמה, אז לא הרבה רוצים להגיע. אני יכול לספר לך שבתחילת העונה לא פעם ולא פעמיים היינו במגעים עם שחקנים, והיינו קרובים להחתים אותם, ואמרנו להם שאנחנו מתאמנים בשפיים ומשחקים בנתניה. אבל ברגע שהם נכנסו לגוגל וראו שקרית שמונה זה על גבול לבנון - הם פוצצו את המגעים מיידית".
ועדיין הצלחתם להביא זרים ברמה גבוהה.
"מגיעות מילים חמות לשי ברדה ולצוות הסקאוטינג שעשו עבודה טובה, אבל כן היינו צריכים לשלם להם סכומים גבוהים יותר ממה שאנחנו רגילים כדי שיבואו אלינו".
אתה רואה צפי מתי תחזרו?
"לא. אני ער לשמועות שבעוד כמה שבועות יחזרו התושבים לעיר, אבל אנחנו לא נוכל להתאמן ולהגיע לפני שישפצו את האצטדיון".
אז לא העונה
"אני לא רואה מצב שנחזור העונה".
ובעונה הבאה?
"אני מתפלל שכן, אבל אם לא יתעשתו כולם - במשרד הספורט, בממשלה - ויתנו כתף כשהם לוקחים את האצטדיון בעדיפות, אז יהיה קשה לחזור".
אז אתה לא מצפה שאולי כבר ייקחו את המגרש כפרויקט ויחדשו אותו? כי אם להודות על האמת, גם לפני המלחמה הוא לא היה אצטדיון ברמה גבוהה, בלשון המעטה.
"ברור. זה החלום שלנו. אנחנו צועקים את זה בכל מקום. גם אם יבואו וישדרגו, זה יהיה טלאי על טלאי על טלאי, וכמו שאמרת - האצטדיון הזה ככה כבר שנים. הגיע הזמן שלקרית שמונה ולצפון הרחוק יהיה אצטדיון ראוי, וזה צריך להיות פרויקט שלא רק קרית שמונה עליו, אלא שכולם נרתמים לזה".
אתם בקשר עם משפחות של אוהדים שנפלו במהלך המלחמה?
"יש לפחות שני חיילים שנפלו ואהדו אותנו. אנחנו בקשר עם המשפחות. עם אחת מהן כבר יש תאריך לקיום אירוע לזכרו, וגם עם המשפחה השנייה אנחנו בקשר".
דיברנו הרבה על הקבוצה הבוגרת. בנוער זה היה סיפור אחר לחלוטין, כי הרי הילדים, כמו שאמרת, מפוזרים בכל רחבי הארץ.
"זה סיפור אחר. את הפגיעה שלנו במחלקת הנוער אנחנו נראה בעוד שנתיים-שלוש. אתה שותל זרעים ולא מיד רואה אותם, וזה מה שקורה בנוער - נפגענו בצורה מאוד קשה. דורון, מנהל מחלקת הנוער, הוא קולגה וגם חבר, אבל כל אחד צריך להצדיע לו על איך בשנה וחצי האלה הוא מצליח לקיים את מחלקת הנוער שלנו בצורה הכי טובה שיש. הוא שומר על הקבוצות. צריך להבין שיש בקבוצה אחת ילדים שנמצאים ב-18 מקומות שונים, והוא עדיין דואג לאגד אותם ולהמשיך את הפעילות. יש קשיים שהיריעה קצרה מלהכיל, ועדיין קבוצת הנוער שלנו עושה עונה טובה, ויותר מזה - אף פעם לא שמעת אצלנו מישהו שבוכה ומתלונן, להפך, אנחנו מחבקים את הסיטואציה ומנסים לעשות את המיטב".
שאלה אחרונה, דווקא בתור תושב הצפון ולא בתור מנכ"ל המועדון - אתה מרגיש בטוח לחזור לקרית שמונה ולאזור בכלל?
"עדיין לא. אני לא יודע להגיד, מהסיבה הפשוטה שצריך לראות מה עושים פה. אני באופן אישי רוצה שכאשר אני מרים את הראש, אני אראה חיילים שלנו ולא אנשי חיזבאללה על הגדר - ורק ככה ארגיש בטוח".