החלטת הסוכנות העולמית למניעת סמים בספורט (WADA), להשעות את יאניק סינר לשלושה חודשים בלבד לאחר שנמצא בגופו חומר אסור, היא לא פחות ממכה קשה לאמינות הטניס העולמי. ההשעיה המקוצרת מאפשרת לטניסאי המדורג מספר 1 בעולם לחזור לשחק בדיוק בזמן לרולאן גארוס, אחד הטורנירים היוקרתיים ביותר, ומעבירה מסר חד וברור: אם אתה כוכב, החוקים אינם חלים עליך באותה צורה כמו על השאר. במקום לאכוף ענישה שוויונית ונוקשה, התקבלה כאן החלטה רופפת שמערערת את אמינות המאבק בסמים בספורט.
המקרה של סינר חושף את הבעיה המהותית ביותר בענף - חוסר עקביות בענישה. בעוד ששחקנים אחרים הושעו לשנים שלמות בעקבות שימוש בחומרים אסורים, במקרה של סינר, די היה בטיעון של "רשלנות מצד הצוות" כדי לחלץ אותו מעונש חמור. הדוגמה הבולטת ביותר היא מריה שראפובה, שהושעתה לשנתיים לאחר שימוש במלודוניום, חומר שהיה חוקי עד זמן קצר לפני כן. גם סימונה האלפ ורישאר גאסקה נתפסו בעבר על שימוש לא מכוון בחומרים שלא בהכרח שיפרו את ביצועיהם, אך הם ספגו עונשים משמעותיים. סינר, לעומתם, קיבל עונש שלא באמת משפיע על הקריירה שלו - הוא ינוח, יתאמן, ויחזור בדיוק בזמן למגרשים הגדולים.
העובדה שההחלטה התקבלה במסגרת הסדר טיעון רק מחזקת את התחושה שהכוכבים הגדולים נהנים מהגנה מערכתית. לא ייתכן שמי שמוביל את הענף יקבל הנחות שאין לאחרים, במיוחד כאשר מדובר בשימוש בחומרים אסורים. הטענה כי האחריות אינה עליו אלא על הצוות שלו רק מעצימה את הבעיה - אם שחקן ברמה הזו אינו מסוגל לפקח על החומרים הנכנסים לגופו, כיצד ניתן לצפות משחקנים צעירים ומתחילים לנהוג באחריות? במקרה כזה, העונש צריך להיות מחמיר יותר, לא מקל.
מעבר לפגיעה בטוהר הספורט, ההחלטה הזו יוצרת בעיה גם מבחינה מסחרית ותדמיתית. מותגים גדולים כמו נייקי, רולקס וחברות נוספות המעניקות חסויות לטניסאים, משקיעות סכומי עתק כדי לשווק דמויות המייצגות מצוינות, יושרה והגינות. אך כיצד ניתן להציג את סינר כסמל למצוינות כאשר ברור כי המערכת מאפשרת לו להתחמק מעונש משמעותי? גם קהל האוהדים, המאמין בערכים של תחרות הוגנת, עלול לפתח ספקות לגבי ניקיון הענף. אם אפילו המדורג מספר 1 בעולם יכול להיתפס על שימוש בחומרים אסורים ולצאת מזה כמעט ללא פגע, איזה מסר זה מעביר לדור הבא של הטניסאים?
אני סבורה כי הפתרון ברור: יש לקבוע מערכת ענישה שקופה ואחידה לכל השחקנים, ללא תלות במעמדם או בפוטנציאל הכלכלי שלהם. אם סינר קיבל עונש מופחת בטענה של "רשלנות", אזי גם לשחקנים פחות מפורסמים יש לנהוג באותה דרך. לחלופין, אם האחריות על החומרים האסורים מוטלת על השחקן באופן מלא, היה עליו לשאת בעונש חמור יותר - הרחקה של לפחות שנה, עם ביטול זכאות להשתתף בטורנירי גראנד סלאם במהלך התקופה. כמו כן, יש להחיל סנקציות לא רק על השחקנים אלא גם על הצוותים הרפואיים והמקצועיים שלהם, על מנת לוודא שאכן יש אחריות כוללת.
פרשת סינר היא לא רק סיפור על טניסאי שהצליח להתחמק מעונש קשה. היא עדות למערכת מעוותת שבה הכוכבים הגדולים זוכים להקלות, בזמן ששחקנים אחרים משלמים מחיר מלא. אם הטניס העולמי באמת רוצה לשמור על תחרות הוגנת, עליו להפסיק להתנהל לפי שמות וסטטוס, ולהתחיל לאכוף צדק אחיד לכולם.
הכותבת היא יועצת תקשורת ואסטרטגיה