דייגו שוורצמן, הטניסאי היהודי-ארגנטינאי, פורש מטניס מקצועני כשהוא מתחרה השבוע בטורניר האחרון שלו - אליפות ארגנטינה הפתוחה בעיר הולדתו בואנוס איירס.
הארגנטינאי מסיים קריירה מכובדת, בה הוא הפך לאחד מ-12 השחקנים היחידים ממדינתו שנכללו בטופ 10 של דירוג ה-ATP, התחרה בטורניר גמר הסבב וסיפק כמה רגעים בלתי נשכחים מול כמה מהשחקנים הטובים ביותר בתולדות הטניס.
לפני שנפרד על המגרש, שוורצמן כתב מכתב פרידה מהמעריצים, ופירט בגוף ראשון מדוע החליט לפרוש, את הלקחים שלמד ועוד. ואלה הם דבריו:
בחודש שעבר, הייתי באורוגוואי ונהניתי מחופשה עם המשפחה שלי, נתקלתי בבחור צרפתי שהיה כנראה בן 22 או 23. הוא אמר לי, "אני זוכר את הפעם ההיא ששיחקת נגד רפא ברולאן גארוס והגשם הגיע!".
ברבע גמר 2018 הובלתי על רפא נדאל במערכה, והפסקה בגלל מזג האוויר גרמה לנו לחזור למחרת. רפא ניצח במשחק ובטורניר. הפסדתי שבע פעמים בשבוע השני של טורנירי גראנד סלאם לרפא או נולה. שיחקתי כל כך טוב. אם לא היו לי את החבר'ה האלה מולי, אני חושב שהייתי יכול ללכת אפילו יותר רחוק בטורנירים האלה.
אבל אני גאה שמעולם לא נכנעתי לאגדות האלה בלי קרב, וזה נחמד שהמעריצים עדיין זוכרים את זה.
לא התחריתי בטורניר מאז אליפות ארצות הברית הפתוחה בשנה שעברה והצלחתי לעשות דברים כמו סנובורד עם המשפחה ואפילו לשחק קצת פאדל. כל כמה זמן אני נתקל במעריצים שאומרים לי דברים נחמדים, נותנים לי חיבוקים והכל. זה היה מיוחד.
השבוע אני פורש אחרי אליפות ארגנטינה הפתוחה בבואנוס איירס. אמנם זה היה קצת עצוב לצפות בטניס לאחרונה בידיעה שהרגע הזה מגיע, אבל זה היה בצורה טובה. יש לי הרבה זיכרונות מדהימים לחשוב עליהם והישגים לחגוג. הייתה לי הזדמנות לסמן חלומות רבים ולעשות יותר ממה שאנשים חשבו שאפשרי עבורי.
יש לי גוף קטן, אבל הוא נתן לשחקנים הגדולים בהיסטוריה שלנו רגעים רעים.
# # #
תחילת סוף הקריירה שלי הגיעה בהמבורג ב-2022.
הפסדתי בסיבוב הראשון במשחק צמוד, אבל משהו לא היה בסדר. הגוף שלי לא ענה על השאלות באותו יום. הרגשתי דברים במהלך המשחק, אבל לא טובים. הידיים שלי רעדו קצת. נאבקתי בכאב ובהתכווצויות.
חשבתי שאולי אני קצת עייף ושאני חייב לנוח. רק שתי דקות אחרי שיצאתי מהמגרש, ישבתי עם המאמן שלי, חואן איגנסיו צ'לה. הוא שאל אותי שאלות שונות על הגוף שלי ומה הרגשתי על המגרש ועל המשחק. זו הייתה תחושה אחרת.
אבל לפעמים זה קורה לטניסאים. במשך כמה שבועות הטניס שלך, המוח וכל השאר לא עובדים. אתה הולך הביתה, נח, מתאושש וזה עוזר. אבל הפעם הרגשתי אחרת. אף פעם לא הייתי אותו הדבר.
בסוף 2022 חשבתי שהמצב משתפר. הייתה לי הכנה טובה לעונה והרגשתי טוב בכניסה לשנה החדשה.
אבל עד עונת היחמר, ידעתי שהסוף יגיע מוקדם מאשר מאוחר. אחרי שנסעתי לאוסטרליה והתחריתי בדרום אמריקה, ניצחתי רק במשחק אחד. אותה תחושה שהייתה לי בהמבורג חזרה. התכווצתי והגוף שלי לא שיתף פעולה. לא יכולתי להגיב. ממש נאבקתי ולא נהניתי מהתהליך.
כדי להתחרות ברמה הכי גבוהה צריך להתאמן ולעשות הכל בסטנדרט מסוים, אז זה היה מאוד קשה. החלפתי את המאמנים שלי, וחשבתי שאולי הגיע הזמן לשנות משהו, להקשיב לקולות שונים ולדרכים חדשות לעבודה. זו לא הייתה ההחלטה הנכונה.
זה הייתי אני. זה לא היה אף אחד אחר.
מה שעשיתי במשך שנים עזר לי להשיג הרבה בספורט שלנו. באליפות ארה"ב הפתוחה 2017, הייתי מדורג בטורניר גראנד סלאם בפעם הראשונה והגעתי לרבע הגמר. במבט לאחור, הייתה לי הזדמנות ענקית להגיע לחצי הגמר מול פאבלו קארנו בוסטה.
זה היה כאשר לקחתי את הקריירה שלי לרמה חדשה. אחרי הרגע הזה, הבנתי איך הגוף שלי הולך להרגיש אחרי חמש מערכות, איך זה הולך להיות בשבוע השני של טורניר מייג'ור.
בשנה שלאחר מכן פרצתי לטופ 20 בפעם הראשונה. בשנת 2020, הגעתי לחצי הגמר ברולאן גארוס, הגעתי למקום שיא בקריירה בדירוג ATP והתחריתי בטורניר גמר הסבב. במרץ שלאחר מכן זכיתי בתואר ה-ATP הרביעי והאחרון שלי בבית בבואנוס איירס. זה היה רגע קסום עבור ילד מארגנטינה.
במהלך הזמן הזה למדתי שלהצליח צריך הרבה. יש כל כך הרבה דברים חשובים: אימון, תזונה, מנטליות, שיש סביבך את האנשים הנכונים ובטוח ביכולות ובהכנה שלך. נתתי הכל.
הטניס שלי לא היה רק על פורהנד ובקהנד. לפעמים הלכתי על המגרש בניסיון לחשוב איך אני יכול לפצח את היריב שלי. זה קצת מצחיק שבסופו של דבר הטניס פיצח אותי, ובגלל זה הגיע הסוף.
אבל זה בסדר. אני שמח. אם היית אומר לדייגו צעיר שאשיג את מה שיש לי, התשובה שלי הייתה פשוטה: "אין סיכוי".
כשגדלתי, זה לא היה קל למשפחתי מבחינה כלכלית. הייתי נוסע עם אמא שלי, לנו במלונות שמעולם לא הייתה בהם טלוויזיה בחדר, וכמעט בכל טורניר חלקנו מיטה. פעם נשארנו באחד המקומות כי חדר עלה שני פסו ללילה.
התאמצנו להרוויח כסף כדי לעזור לי לנסוע. אפילו מכרנו צמידי גומי שנשארו מהעסק הישן של משפחתי כדי לשלם עבור הנסיעות האלה. הייתי מתרוצץ בטורנירים ומוכר את הצמידים האלה. גם ילדים אחרים היו עושים זאת, ואנחנו היינו נותנים להם חלק מהרווח.
אז איך הגעתי לזה כמו שהצלחתי? אין לי מושג, באמת.
אני יודע שהייתי שחקן ממש טוב, ואני יכול לראות עכשיו כשאני מתאמן, אני עדיין טוב. היו לי ארבע או חמש שנים ברמה הגבוהה ביותר, אבל אם להיות כן, באמת לא ידעתי שאני הולך להגיע לשם.
משהו שהרבה אנשים דיברו עליו היה הגובה שלי, 170 סנטימטרים. לא אהבתי את זה במהלך הקריירה שלי, כי הרבה פעמים כששיחקתי בטורנירים טובים, כולם שאלו אותי איך עשיתי את זה ואיך אני הולך לנצח במשחק הבא.
הכל היה על המשקל שלי, הגובה שלי והכל על הגוף הקטן שלי. אף אחד לא נמצא בפסגה בלי גובה, זה נכון. כמעט אף אחד בטופ 100 לא בגובה שלי. אני לא יכול לשקר, זה היה קשה.
הייתי צריך לעבוד כל כך קשה מחוץ למגרש כדי שהיריבים שלי לא ירגישו שיש לי פחות כוח או שהתנועות שלי קצרות יותר או משהו כזה. בוודאות אני יודע שגובה הוא דבר מאוד חשוב במשחק טניס. אבל יותר מ-50 אחוז מהדרך שבה אתה מנצח משחקים נובע ממה שאתה עושה מחוץ למגרש.
אני מאוד אוהב כשאנשים אומרים לי, "היית לוחם, אבל היית גם טניסאי טוב מאוד". מעצם היותך לוחם, אתה לא הולך להיות בצמרת הענף. אתה צריך לשחק טניס טוב. אתה צריך שיהיה לך פורהנד טוב, הגשה טובה ותנועה טובה. עצם היותך לוחם לא מביא אותך לפסגה.
הייתי שם כי הייתי טוב בספורט הזה. אף אחד לא נתן לי מתנה. הרווחתי את זה.
כשהייתי צעיר, לא ציפיתי להשיג את מה שעשיתי. אבל במהלך הקריירה שלי, הייתי שייך.