בימים שאחרי השבעה באוקטובר, הגיעה מעט מאוד תמיכה לישראלים בכדורגל האירופאי, שהרבה ממנו נשלט על ידי שייח'ים מהאזור שלנו של העולם. בפרמיירליג לא עמדו דקת דומייה וקבוצות הורידו שלטים "פוליטים" עם פרצופים של אוהדים ישראלים שנרצחו ובתחרויות הבינלאומיות הצבועים של אופ"א סירבו להתייחס לאחד מאירועי הטרור הגדולים אי פעם - אם לא הגדול ביותר.
רק ליגה אחת הביעה תמיכה בלתי מתפשרת בישראל ובכדורגל הישראלי, חבר באופ"א, יש לזכור. הבונדסליגה הגרמנית ריגשה מיליוני ישראלים בשבועות שאחרי האסון הגדול ביותר שקרה לנו מאז השואה עם מחוות תמיכה בישראל שבעצם לא נגמרו עד היום. באיירן מינכן בלטה בתמיכתה בנו למרות שהיה לה אירוע מורכב למדי בסגל.
כאשר המגן של הקבוצה, נוסייר מזראווי, העלה פוסט תמיכה בפלסטינים בימים שאחרי השבעה באוקטובר, בבאיירן הושיבו אותו לשיחת "הבהרה מפורטת" לפי מנכ"ל המועדון יאן-כריסטיאן דריזן. במועדון גם הוציאו הודעת תמיכה בישראל והודעת גינוי לחמאס ולתומכים בו. "נוסייר הבטיח לנו שהוא איש אוהב שלום שדוחה טרור ולא רצה לעצבן אף אחד עם הפוסט שלו" הוסיף דריזן. ומזראווי בעצמו אמר: "אני מגנה את כל הטרור וכל ארגוני הטרור".
עבור אלון מאייר - נשיא "מכבי דויטשלנד", ארגון המועדונים היהודים בגרמניה עם 6,500 חברים - זה לא הספיק. "לא הזכירו את הטבח" אמר לערוץ ZDB בתוכנית "ספורט-סטודיו". " ומזראווי לא הביע תנחומים, לא דיבר על ישראל, אולי בגלל שהוא לא מכיר בה. הוא גם לא הזכיר את החמאס. מה זה אומר לכם בעצם? באיירן עשתה הרבה עבודה טובה ועבדה עם הקהילה היהודית ואפילו עם מדינת ישראל, אבל מה המשמעות של כל זה אם שחקנים שלה עושים דברים כאלה? זה פוגע בעבודה היומית שלנו לבניית גשרים ושבירת סטריאוטיפים".
ואולם, מאחוריי הקלעים במועדון דיברו עם ראשי הקהילות היהודיות בגרמניה על הנושא של המגן המרוקאי. כמו כן, אחרי השבעה באוקטובר ובעקבות הסיפור של מזראווי הוועדה המרכזית של יהודים בגרמני (ZRJ) הוציאה הודעת תמיכה בתגובה של באיירן מינכן. "המועדון הביע עמדה ברורה בנושא" מסרו בזמנו. ופחות מחודש לאחר מכן, הוזמנו משפחות חטופים למשחק של באיירן מינכן, קיבלו תמיכה מלאה ופגשו את כל ההנהלה, שהביעה תמיכה והוצגו בפני קהל תומך ואוהב.
ובשורה התחתונה - כי מעשים חשובים הרבה יותר ממילים - מזראווי מצא את דרכו החוצה מבאיירן מינכן כמה חודשים אחרי האירוע. לא היה לו סיכוי להמשיך כרגיל במועדון, שייתכן מאוד שהוא המועדון הכי גדול שמגדיר את עצמו גם לפי ההיסטוריה היהודית שלו.
רק לפני כמה ימים אוהדי באיירן מינכן הפיקו תפאורה לכבוד יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. "הטיפו" היה של חברי המועדון היהודים של באיירן מינכן שנספו בשואה. עם הכיתוב לזכר 'חברי באיירן מינכן שנרדפו. לעולם לא עוד זה עכשיו".
יש לומר שהיהדות טבועה בבאיירן הרבה לפני השואה. באיירן מינכן הוקמה ב-1900 ברובע הבוהמי Schwabing וכמעט מתחילת דרכו נחשב ל"מועדון יהודי". בנו אלקן. פסל יהודי שנולד בדורטמונד, היה אחד מ-17 האבות המייסדים של באיירן מינכן בגיל 22. אלקן, שברח לאנגליה לפני מלחמת העולם השנייה, פיסל את פסל המנורה שנמצא מול הכנסת בירושלים.
אלקן, כאמור, לא היה היהודי האחרון החשוב בהיסטוריה של באיירן מינכן. קורט לנדאואר נולד למשפחת יהודית במינכן ב-1884 והצטרף לבאיירן כשוער צעיר. הוא היה בנקאי ועזב ללוזאן שבשווייץ כדי לעבוד אבל תמיד נשאר מחובר לבאיירן וב-1913, כשחזר משווייץ למינכן, העמיד את עצמו לבחירות לנשיאות של באיירן. לנדאואר נבחר לנשיאות וכנשיא יצא להילחם במדי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ביחד עם עוד מאות מחברי המועדון.
כשחזר מהמלחמה, הקשר היהודי של המועדון האורבני והבוהמי התחזק. למועדון היה מאמן יהודי, ריכרד קוהן - שהוביל את המועדון לאליפות הראשונה שלו. גם מנהל מחלקת הנוער של באיירן היה יהודי - אוטו בר. והיה בקבוצה גם לפחות שחקן יהודי אחד - ורנר הכט. לפי הערכות, לפני 1933 כ-10% מ-1,085 חברי המועדון של באיירן מינכן היו יהודים. רק בודדים שרדו את השואה.
הנוכחות היהודית בבאיירן הפכו את באיירן למטרה של המשטר הנאצי. המועדון כונה Judenklub ("מועדון יהודי") וההתנכלויות של הרשויות היו משמעותיות. אך בניגוד לקבוצות אחרות, שאימצו את חוקי הגזע בשמחה, בבאיירן היו חייבים - על פי חוק - להיפטר מכל החברים היהודים אבל עדיין השחקנים של הקבוצה החליפו מהלומות על המגרש עם אנשי החולצות החומות של הנאצים.
לנדאואר שהיה גרמני גאה ויהודי בתרבותו ולא בדתו (המזון האהוב עליו הוא חזיר שמבושל בצורה בווארית מסורתית), עזב את תפקידו בבאיירן אך לא עזב את גרמניה גם אחרי שחייבו אותו להתפטר מתפקידו בהוצאה לאור והוא נאלץ לעבוד במכבסה. הוא בעצם לא עזב עד שב-1938 שלחו את לנדאואר לדכאו. הוא שוחרר אחרי חודש והוגלה לשווייץ בזכות העובדה ששירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. את המלחמה העביר בשווייץ.
ב-1943, באיירן מינכן הגיעה למשחק ידידות בז'נבה והשחקנים נפגשו עם לנדאואר, שהוגלה לשווייץ. אחרי המשחק הגיעו השחקנים ליציע ומחאו לו כפיים. בתקשורת המקומית הם היללו אותו ושיבחו את עבודתו עבור המועדון. בכך עוררו את זעמם של אנשי הגסטפו. לפי העיתונאי פרנק לינקש, הרשויות הנאציות "הענישו" את השחקנים של באיירן המזוהה עם יהודים על ידי שליחתם לחזיתות, ובעורף 'שמרו' על שחקני מינכן 1860 שהיה מועדון ששיתף פעולה עם הנאצים.
בקיץ 1947, קורט לנדאואר חזר למינכן משווייץ למרות שהיו לו כבר תוכניות לעזוב את גרמניה לארצות הברית. החזרה לגרמניה היתה משהו שמעט מאוד יהודים גרמנים עשו אחרי המלחמה. שרלוט קנובלוך, נשיאת הקהילה היהודית במינכן, הסבירה לעיתונאי הגרמני-יהודי, אולריך הסה, שלנדאואר חזר משתי סיבות עיקריות: "אהבתו לביתו ולעירו ואהבתו לספורט ולבאיירן".
הצבא האמריקאי, ששלט בדרום גרמניה, התייחס בחשדנות לכל התכנסות של מועדוני ספורט - שברבים מהם טיפחו והפיצו דעות מיליטריסטיות ואנטי דמוקרטיות. מועדונים התקשו לארגן משחקים ביניהם ואפילו אימונים. לנדאואר, כאמור, חזר לסייע לבאיירן ולא היה אדם מתאים יותר לעשות זאת מול הרשויות (יהודי, קורבן של המשטר הנאצי, עם רקע פיננסי וניהולי מוכח ומוכר).
באוגוסט 1947 נבחר לנשיאות באיירן. הוא מיד התחיל לעבוד מול הרשויות המקומיות כדי לאפשר לבאיירן להתקיים כמועדון "שיקדם סובלנות, דעות מגוונות וערכים דמוקרטיים". בזכות עבודתו, תחילת 1948 הרשויות אפשרו לבאיירן לפתוח מגרש אימונים בסאבנר שטראסה. זה המקום בו באיירן נמצאת ומתאמנת עד היום. הקבוצה הבוגרת לא היתה מוצלחת באותו הזמן אבל ללנדאואר היה תפקיד חשוב בהקמת מחלקת הנוער, שבשנים שאחרי סייעה להרים את הדור שכלל את פרנץ בקנבאור, שהפך את באיירן מינכן לקבוצה הגרמנית הגדולה ביותר. לנדאואר עזב את המועדון ב-1952 אחרי 16 שנים כנשיא. אבל המשיך לעבוד עבורה בהתנדבות.
"קורט לנדאואר הניח את התשתיות שאפשרו לבאיירן להיות מה שהיא היום", אמר פאביאן ראבה, היסטוריון של המועדון ל-CNN. "הוא כנראה אחד משלושת האנשים החשובים ביותר בהיסטוריה של המועדון וכך צריך לזכור אותו. הוא היה חדשן ששינה את האופי החובבני של הכדורגל. הוא היה חשוב בזכייה בתואר הראשון ב-1932 ואיפשר לסלול את הדרך למועדון להפוך למה שהוא היום". במגרש האימונים הוצב פסל של לנדאואר לפני מספר שנים. בבאיירן, עד לפני עשור, לא ממש אימצו את הזהות היהודית שהיתה למועדון אבל כיום ההיררכיה במועדון בהחלט רואה בהיסטוריה הזו כ"נכס" תרבותי.
באיירן תגיע למשחק ליגת האלופות הערב נגד סלטיק, שלמרות שההנהלה שלה אינה אנטישמית ושונאת ישראל, אוהדיה הם תומכי הטרור הפלסטיני הגדולים ביותר בספורט האירופאי. מאז השבעה באוקטובר אוהדי סלטיק הגבירו את האנטי-ישראליות לרמה שהצליחו לגרום למועדון למכור את ליאל עבדה, שתיאר את החודשים בסלטיק שאחרי השבעה באוקטובר כ"קשים ביותר בחיים שלי".
כבר בשבעה באוקטובר, כמה שעות אחרי שהתחילה ההתקפה של החמאס שהובילה לטבח בהיהודים הכי גדול מאז השואה, ה"בריגדה הירוקה" של אוהדי סלטיק הרימו שני שלטים "Free Palestine" ו-"Victory to the Resistance". היו לא מעט הבעות תמיכה פומביות של אוהדים באירופה בפלסטינים - במיוחד אחרי שהתחיל התמרון הקרקעי בעזה. ואולם, רק קבוצת אוהדים אחת באירופה התנהלה ככה באותו יום ארור - המנוולים של הבריגדה הירוקה.
בשבועות אחרי הם הרימו אלפי דגלים של פלסטין במשחק ליגת האלופות נגד אתלטיקו מדריד, שבבעלות חלקית של ישראלים. במועדון תיארו את זה כ"טראומה" לעבדה והמאמן שלו ברנדן רודג'רס אמר שזה "לא מרגיש נכון שהוא ישחק עבורנו" מתוך הבנה לסיטואציה הרגישה. "אני לא חושב שהוא יכול, פסיכולוגית, להיות מוכן לשחק עבורנו" אמר רודג'רס.
עבדה שיחק רק ארבעה משחקים בסלטיק מאז השבעה באוקטובר וקיבל אחריהם הודעות נאצה מאוהדי סלטיק - שוב, אך ורק בגלל שהוא ישראלי ויהודי. הוא עבר לשארלוט בארה"ב. יש לציין שגם ניר ביטון ספג קללות אנטישמיות מאוהדי סלטיק. ואפילו איל ברקוביץ', ששיחק בסלטיק ב-1999, אמר ש"סלטיק אף פעם לא הבינה אותי ואני אף פעם לא הבנתי אותם. הם תומכים בטרור!". נותר רק לאחל שהמועדון היהודי ביותר שנותר בליגת האלופות ידיח את המועדון האנטישמי ביותר מהתחרות.