בעונה שעברה המרחק הממוצע של ניסיון לשער בפרמיירליג עמד על כ-15 מטרים. זה אולי נשמע כמו נתון סתום אבל יש לו כמה משמעויות מרחיקות לכת בכל מה שקשור לתהליך קבלת ההחלטות של קבוצות הכדורגל הבכירות ביותר. משמעות אחת של הנתון הזה היא שבעשור האחרון המרחק הממוצע לניסיון לשער בפרמיירליג ירד בכמעט שלושה מטרים. אלו שלושה מטרים משמעותיים. קודם כל, הבעיטה הממוצעת, כנראה בפעם הראשונה בהיסטוריה, נכנסה לרחבה. כמו כן, שיעור השערים שהובקעו מחוץ לרחבה ירד בעשור האחרון מ-22% מכל השערים לפחות מ-12.5%.
דבר נוסף: שלושה מטרים הם האורך של 60% מתיבת החמש. הם כמעט המרחק בין כניסה לרחבה לנקודת הפנדל. הרבה מאוד דברים קורים בשלושה מטרים האלה בתוך הרחבה. ולכן אסטרטגית, קבוצות מחפשות את סוג השחקן שהוא אמור להיות המלך של הרחבה, המנצל הטוב ביותר של מצבים, המומחה בדחיקה, אמן מלאכת הכיבוש, השליט של שלושת המטרים הקריטים האלה - החלוץ מספר 9. בגלל זה 50% מהשחקנים הכי יקרים בחישוב כל הסכומים ששילמו עליהם בקריירה, הם כובשי שערים מקצועיים, כולל רומלו לוקאקו ואלבארו מוראטה.
כלומר, קבוצות רבות רואות את הרכישה של "מספר 9" כרכישה אסטרטגית של ממש כפי שאפשר היה לראות גם בחלון העברות החורפי. ממכבי חיפה, דרך אל נאסר וזניט סנט פטרבורג ועד מילאן ואסטן וילה - בינואר כולן חיפשו (ומצאו) את המספר 9 שלהן ושילמו עליו לא מעט כסף.
מספר 9 קלאסי צריך להיות מומחה בסיומות מול השוער - זה כישור מאוד נדיר ורוב הכדורגלנים לא מתמחים בפעולה הספציפית הזו. כלומר, הם פחות מתעסקים בלמצוא פתרונות מול השחקן היחיד במשחק שיכול להשתמש בידיים. אבל חשוב עוד יותר, המספר 9 צריך להיות במקום הנכון ולהגיע למצבים טובים ללא הכדור. היום, 8 מ-10 השחקנים המובילים ב-xG (שערים צפויים) הם חלוצים מספרי 9 (ואחד שאינו כזה אבל שיחק ככזה, קיליאן אמבפה).
מספר 9 צריך גם להיות חזק ומהיר כדי להתמודד עם הבלמים של היום. השליטה שלו בכדור צריכה להיות ברמה הכי גבוהה כי הצפיפות ברחבה גדולה בהרבה ממה שקורה מחוץ לרחבה. הוא צריך להיות רגוע תחת לחץ, להבין את המרחב כדי להתמודד עם מלכודות נבדל אבל גם לדעת איפה השער כל הזמן.
ברמה המנטלית הוא צריך להיות קילר עם ביטחון עצמי גבוה. ובנוסף לזה, מספר ה-9 המודרני כבר לא רק עולה לכל כדור גובה כדי להוריד ל"מספר 10" הקטן יותר. הוא צריך להתאים את עצמו למערכות טקטיות מתוחכמות שהוא חוד החנית שלהן. הריצות שלו ללא כדור צריכות להיות יעילות, הוא צריך לייצר שטח לחברים לקבוצה, הוא צריך להתאים את עצמו גם במשחק מעבר מהתקפה להגנה וכמובן שלהתאים את עצמו לשחקנים שאמורים לייצר לו את המצבים.
מניתוחים שהצוות הטכני של פיפ"א הכין עולה שבמונדיאלים האחרונים החשיבות של החלוץ מספר 9 גדולה מאי פעם. במונדיאל 2022 היתה עלייה של 12% מהשערים שהובקעו על ידי חלוצים מרכזיים 9. זו עליה של 24% אם מחשבים את השערים ביחס לדקות משחק של השחקן. וזה כשהיו כ-15% פחות הזדמנויות הבקעה במשחקים.
והיסטורית, חלוץ של 20 שערים בעונה הוא קריטי בשביל לזכות בפרמיירליג. כמעט לכל קבוצה שזכתה באליפות אנגליה היה שחקן שכבש 20 או יותר שערים בעונת האליפות. ולכן המרדף של קבוצות בכירות כגון ארסנל, צ'לסי, טוטנהאם ומנצ'סטר יונייטד אחר חלוץ מספר 9, הוא מובן.
בכל זאת, מספר ה-9 הקלאסי שכובש שערים הוא יצור נדיר. ולכן כשמנצ'סטר סיטי החתימו את ארלינג הולאנד עד 2034 עבור סכום שעשוי לעמוד על כחצי מיליארד ליש"ט, זו לא גחמה אלא הבטחת נכס נדיר לעוד עשור. אבל האם זה באמת מובן? הראיות בשטח מלמדות שזה ממש לא הכרחי שיהיה חלוץ "מספר 9" ושכמעט תמיד עדיף לקבוצות שיהיו להן שלישיה קדמית גמישה בלי היררכיה ברורה.
בעונת 2005/06 למנצ'סטר יונייטד היה את החלוץ "9" אולי הטוב באירופה בזמנו - רוד ואן ניסטלרוי. הקבוצה כבשה 72 שערי ליגה באותה עונה בה סיימה במקום השני. בעונה שאחרי, ללא "מספר 9 קלאסי" ועם שלישייה קדמית גמישה מאוד, שהתבססה על התנועה והטכניקה של וויין רוני וכריסטיאנו רונאלדו הצעירים, הקבוצה כבשה 83 שערי ליגה (הכי הרבה מבין כל הקבוצות) וזכתה באליפות.
גם ליברפול הגדולה של יורגן קלופ הסתדרה מעולה בלי חלוץ מספר 9 קלאסי. רוברטו פירמינו, שהמיקום הממוצע שלו היה הרחק מהרחבה, היה מקבל את הכדורים שקיבל קרוב יותר לקו החצי ופינה הרבה מאוד שטח מאחוריו לשני שחקני הכנף מוחמד סלאח וסאדיו מאנה.
וצריך לומר החלוץ מספר 9 הטוב ביותר בתולדות הפרמיירליג, אלן שירר, זכה רק בתואר אליפות אחד. ובוא נראה מה קורה היום עם "החלוץ 9" הטוב בעולם כרגע. ארלינג הולאנד לא בדיוק הופך את מנצ'סטר סיטי למכונת התקפה טובה יותר ממה שהיתה בלעדיו. ב-2022/23, עונת הבכורה של ארלינג בקבוצה, הנורבגי כבש 36 שערים - הכי הרבה שערים בעונה לאינדיבידואל בפרמיירליג. מאז הוא בקצב של 0.91 שערים למשחק - הממוצע הכי טוב בהיסטוריה של שחקן פרמיירליג. ואולם, מאז שהוא הצטרף, סיטי כובשת בעונה (96 בראשונה, 94 בשנייה) פחות מאשר העונה האחרונה בלעדיו (99). איתו בהרכב הם גם ניצחו בפחות משחקים והשיגו פחות נקודות.
כשאין חלוץ 9, יש יותר ריצות לתוך הרחבה של הקשרים המרכזיים, יש יותר שטח מול השער בהתקפה וקשה יותר לדעת מה התבניות בהתקפה שלך. אולי חלוץ 9 קלאסי אפילו מעודד מעין בטלנות חברתית של שאר השחקנים. הם יוצאים מתוך נקודת ההנחה שיש מי שיעשה את הריצות המסוכנות מול השער, יש מי שידרוש את הכדור בתוך הרחבה וינסה את מזלו עם בעיטה או נגיחה לשער.
כשכריסטיאנו רונאלדו עזב את יובנטוס, לאונרדו בונוצ'י, בלם הקבוצה, אמר: "אחרי שרונאלדו הלך, יובנטוס התחילה לתפקד יותר כקבוצה". גם ג'יאנלואיג'י בופון אמר דברים דומים. "רונאלדו פגע ב-DNA הקבוצתי של יובנטוס. היינו חבורה שפועלת כיחידה אחת. איבדנו את זה עם רונאלדו" אמר השוער.
ייתכן שמספרי 9 הם כיום נכס חשוב יותר לקבוצות פחות שאפתניות. כריס ווד בנוטינגהאם פורסט, למשל, מתאים לסגנון משחק בו הוא צריך לעשות פעולות מאוד פיזיות, להחזיק כדור עד שחברים לקבוצה מגיעים להתקפה, לשחוק את בלמי היריבה בקרבות פיזיים וריצות לשטחים ריקים ועלייה לכל כדור גבוה שמגיע לכיוונו. בקבוצות שסגנון המשחק שלהם לא ככה לרוב ושיש להן יותר כסף כדי לקנות איכות אז אולי עדיף לשחק בלי "9".
מייקל קוקס, הכותב הטקטי של האת'לטיק, כתב לאחרונה שמספרי ה-9 כיום לא צריכים להיות שחקני הציר של ההתקפה אלא להיות מה שדרווין נונייס היה במשחק העונה נגד ברנטפורד (אז כבש צמד בתוספת הזמן כדי להבטיח לליברפול ניצחון חשוב). "צריך לשים לב שבמשחק הבא, נונייס עדיין לא הצליח לחזור להרכב של ארנה סלוט" כתב קוקס. "אבל זה בסדר כי זה מה שמספר ה-9 צריך להיות בימנו: אלטרנטיבה". כלומר, חלוצי 9 במועדונים גדולים צריכים להיות "תוכנית ב'" בעצם. אם מה שהתחילו איתו לא עובד, זרקו לרחבה את הדוד הגדול שיש לנו.
ואכן, עדיין יש מקום - כמובן - לחלוצים הקלאסיים, אבל קבוצות צריכות לשאוף לקיים התקפה גמישה שלא מחפשת רק שחקן מטרה. ברגע שלא כל משקל ההבקעה מונח על כתפיים של שחקן אחד ההתקפה פחות דוגמטית, יותר יצירתית ובדרך כלל גם מביאה הרבה יותר שערים וניצחונות.