כשאנו צופים במשחק כדורגל בליגה הישראלית, ולאחר מכן רואים משחקים באירופה, הפרשנים מדגישים בעיקר את הפערים הגדולים. הם מתייחסים לקצב המשחק (ובצדק), לשיטת המשחק וליכולות האישיות של השחקנים באירופה. מומחים רבים, הן בישראל והן באירופה, מסכימים כי הטכניקה של השחקן הישראלי טובה מאוד, אך הפער העיקרי הוא בפיזיות. האם זו באמת הסיבה העיקרית, או שיש גורמים נוספים? וכיצד ניתן לאזן חוסר בפיזיות ובנתונים פיזיים?
כאשר מאזינים לפרשנים, רבים מהם שחקני עבר או מאמנים, עולה לא פעם ביקורת על חוסר הדיוק של שחקנים ישראלים בפרטים הקטנים. למשל, שחקן נבחרת ישראל שמקפץ שלוש פעמים כדי לנגוח לשער אך לא קופץ בתזמון הנכון; שחקן אחר שמסתובב ובועט מספר פעמים לכיוונים שונים אך אינו מצליח לדייק; חלוץ שמבקיע שערים אך ניצול ההזדמנויות שלו נמוך ונכנס לנבדל פעמים רבות - ואף היה בנבדל שש פעמים במשחק אחד; בלם מוביל שאינו מצליח לנגוח כדור ארוך שעובר מעל ראשו.
מה עומד מאחורי כל התופעות האלו? מה המשותף להן? האם זו באמת בעיית פיזיות, או שמא מדובר בבעיות אחרות, כמו הבנת משחק, קבלת החלטות, ריכוז, או אולי אפילו חינוך ותרבות כדורגל? ייתכן שהפערים בין ישראל לאירופה אינם מתחילים בשיטת המשחק, אלא דווקא בפרטים הקטנים הללו - ודווקא בהם יש להתמקד.
בשנים האחרונות אנו שומעים יותר ויותר פרשנים בכירים שמשתמשים במילה "קואורדינציה" כגורם מרכזי לבעיות בביצועי שחקנים. כך, למשל, גוטמן מציין כי "זו בעיית התמצאות במרחב", ואילו הפרשן עומרי אפק אומר במפורש: "זו בעיית קואורדינציה."
בהתאחדות לכדורגל פרסמו לאחרונה חוברת בשם "הדרך הישראלית", בה מצוין כי אחת המטרות היא לפתח "טכניקה וקואורדינציה". עם זאת, למרות ההצהרה הזו, אין התייחסות מעשית לאופן שבו יש לפתח קואורדינציה. זה מצב בעייתי, שכן מדובר באלמנט קריטי המתפתח על בסיס מדעי המוח ומהווה מרכיב מרכזי בגישות האימון החדשות.
בעבר, לא כל שחקן נדרש לקואורדינציה ברמה גבוהה כדי להצליח. כפי שפיטר קראוץ' ציין: "אין לי קואורדינציה, אבל יש לי נתונים מיוחדים", וכפי שטל בן חיים, הבלם שעשה קריירה מרשימה באנגליה, אמר: "לא הייתה לי קואורדינציה, אך הצלחתי למרות זאת."
כיום ובעתיד, רוב השחקנים המובילים יידרשו לרמה גבוהה של קואורדינציה, משום שזהו היתרון המבדיל אותם. הקואורדינציה היא זו שמאפשרת רב-גוניות בפתרון בעיות ומהווה בסיס לאינטליגנציה גופנית, כפי שמודגש בשיטת CBC. כולם מחפשים שחקנים עם קואורדינציה גבוהה, שכן הם הופכים ל"שוברי השוויון" במשחק.
כיום, יש לנו שני נציגים בולטים באירופה - אוסקר גלוך (זלצבורג) ומנור סולומון - ששניהם מצטיינים בקואורדינציה שלהם. כאשר זלצבורג זיהתה את גלוך, המנהל המקצועי של רד בול לייפציג ציין מספר קריטריונים שהצביעו על קואורדינציה ברמה גבוהה, וזה היה הגורם המרכזי לבחירתו - ולא הנתונים הפיזיים שלו.
גלוך וסולומון הם דוגמאות מובהקות לכך שקואורדינציה היא הרבה מעבר לטכניקה. היא ה-DNA של הטכניקה האישית - בלעדיה, קשה מאוד להתמודד עם מצבי לחץ בזמן ובמרחב, ובמיוחד עם צפיפות גבוהה במשחקים.
מחקר שנערך לאחרונה מצביע על כך שניצול מצבים בהבקעת שערים תלוי במידה רבה ברמת הקואורדינציה. כלומר, תחושת המיקום, ההתמצאות והתגובה הראשונית לכדור (בין אם ישיר או טועה) הן מרכיבים קריטיים. שחקן בעל קואורדינציה גבוהה לא "חושב פעמיים" אלא מגיב במהירות ובאופן אינסטינקטיבי. לעיתים, הפעולה אולי אינה מושלמת טכנית, אך היא תוצאה ישירה של קואורדינציה טובה - למשל, שער שנכבש עם "השפיץ של הנעל" הוא עדיין שער לכל דבר.
ראשית, חשוב להבהיר כי קואורדינציה היא מכלול רחב של יכולות שהולך ומתפתח עם השנים. נכון לשנת 2025, קיימים כ-20 מרכיבים שונים של קואורדינציה, בעוד שלפני עשור היו רק שבעה מרכיבים מוגדרים. הידע החדשני בתחום מאפשר - ואף מחייב - פיתוח של מרכיבים אלו בהתאם לגיל, תפקיד, ורמת התפקוד הנוכחית של השחקן. מרכיבים אלו הם הבסיס לשינוי משמעותי ברמת השחקנים והקבוצות והם הופכים לגורם מכריע ביתרון יחסי, במיוחד ברמות הגבוהות.
בספרם של בוסמן ופאוסט (2023), הכותבים - הנחשבים ממובילי השינוי בתחום - מסבירים כי קואורדינציה היא היסוד לכל יתר מרכיבי הספורט: מהירות, כוח, תנועתיות, טקטיקה, טכניקה וסבולת. בנוסף, הם מצביעים על מצבי משחק שונים שבהם שחקנים מוגבלים עקב חוסר קואורדינציה במרכיב מסוים, דבר המשפיע עליהם גם ברמות הגבוהות. בין התופעות הנפוצות ניתן למנות חוסר תפיסה של מצב ומומנטום, חוסר התמצאות במרחב, פערים גדולים בין תנועה עם כדור ובלעדיו, ושימוש בכוח במקום בפתרונות חכמים.
בשנים האחרונות מתחזקת ההבנה כי קואורדינציה אינה מובנית ואינה מאומנת בצורה מספקת, במיוחד ברמת הפרטים הקטנים. עם זאת, חלה התקדמות בהבנה של מקור הפערים הללו, מה שמוביל לצורך בהטמעת שינוי בגישות האימון האישי ובאיתור כישרונות.
כיום, למשל, כבר עובדים על טרום-התמצאות - שלב מוקדם יותר מהתמצאות מרחבית, שבעבר הייתה נקודת ההתייחסות העיקרית במדע הספורט. שיטות אימון מתקדמות מאפשרות פיתוח מיומנויות אלו כבר לפני שלב ההתמצאות, ורק לאחר מכן ניתן (וחייבים) להתייחס להיבטים כמו קבלת החלטות.
זהו שינוי קריטי שמשפיע ישירות על אלמנטים כמו ניצול מצבים, ראיית משחק ואינטליגנציה גופנית - כולם תלויים בקואורדינציה או מהווים חלק בלתי נפרד ממנה. כפי שהודגש, רבים מהפערים בכדורגל הישראלי כיום נובעים בדיוק מנקודות אלו, ולכן יש צורך בשינוי גישה יסודי הן באימון השחקנים והן באופן שבו אנו תופסים את חשיבות הקואורדינציה במשחק.
כיום, כאשר שואלים מאמנים בכירים בליגות הגבוהות באירופה על סיבות לחוסר הצלחה, התשובות שונות לחלוטין מאלה שניתנו בעבר. פחות ופחות מדובר על גורמים מנטליים, ובמקום זאת, נשמעים יותר משפטים כמו "לא הייתה מספיק אינטליגנציה במשחק". במקביל, מאמנים מדגישים את הצורך בשיפור התפקוד האישי, בעיקר בתחום הקואורדינציה, אך בדרכים שונות מהעבר. בין המובילים בגישה זו ניתן למצוא את צ'אבי אלונסו, יורגן קלופ, רוג'ר שמידט, המאמן החדש של מיינץ ואחרים.
במועדונים המובילים באירופה, אנשי מדעי האימון הפכו לחלק בלתי נפרד מהמערך המקצועי. תפקידם הוא לנתח את ביצועי השחקנים ולשפר אותם מתוך הבנה שהמשחק מורכב מאינספור מצבים בלתי צפויים ומהרבה מקריות. לכן, יותר ויותר קבוצות משלבות באימונים משחקי קואורדינציה ואינטליגנציה, בהם השחקנים אינם מקבלים הוראות מדויקות מה לעשות, אלא נדרשים למצוא פתרונות למצבים המשתנים, תוך שימוש ברכיבי הקואורדינציה השונים.
בכנס המאמנים האחרון בזלצבורג, הציגו מאמנים גישות שונות, אך בכולן הייתה הסכמה ברורה על הצורך בקידום הקואורדינציה, ובמיוחד הראייה המרחבית. היבט זה, המכונה טרום-התמצאות, הוגדר כבסיס לקבלת החלטות במשחק. הודגש גם כי יש להפריד בין טכניקה לקואורדינציה, ולחשוב על כל אחד מהם בצורה שונה. בנוסף, עלה שוב ושוב נושא הקצב כמרכיב קריטי בקואורדינציה, הן בתנועה עם הכדור והן בלעדיו.
במיינץ, למשל, מתעקשים על הגברת משחקי החשיבה המהירה כחלק מהתוכנית השבועית. עם זאת, לפני שילובם, יש לבצע משימות קואורדינטיביות קשות - גם על חשבון טעויות. זאת משום שהשיפור בקואורדינציה מעניק יתרון משמעותי, ולא במקרה מועדון קטן זה הצליח להתברג בצמרת הבונדסליגה. תפיסת האימון של מיינץ מבוססת על העיקרון של "מאמן לפני שחקן", כלומר, הקואורדינציה ברמה גבוהה היא הבסיס, ורק לאחר מכן מתקדמים לשיטות המשחק והלחץ. גישה זו הושרשה על ידי לורנט, שנחשב ל"אבי הלחץ", והשפיעה על מאמנים כמו יורגן קלופ ותומאס טוכל, שהיו חלק ממועדון זה וממשיכים להשתמש בשיטותיו עד היום.
בשנת 2024 העברתי הרצאה לקורס פרו בנושא קואורדינציה, ואני סבור שכל מי שעוסק בהכשרת מאמנים ובקידומם באגודות חייב להעמיק בתחום זה. הבנתו מחייבת מספר שעות לימוד ולא ניתן לצמצמו להסבר קצר, אך חשוב לדעת כי ניתן לשפר קואורדינציה גם בגילאים מבוגרים - אם כי הדבר דורש בדיקות והתאמות פרטניות.
באמצעות השיטה שהוצגה במיינץ, OCO (Optimal Coordination Order), והמשכה בשיטת CBC (Cognitive-Based Coordination) - שיטות שפותחו בישראל ומוצגות בחו"ל - ניתן להגדיל את מיצוי הפוטנציאל האישי עוד לפני השלב הקבוצתי, מה שהופך אותן לנדבך מרכזי בגישת האימון המודרנית. עם זאת, השיטות הללו עדיין אינן נגישות מספיק לכל מאמן, הן מבחינת הידע והן מבחינת היכולת לנתח ביצועים בפועל.
נאמר כבר פעמים רבות ש"אין נביא בעירו", ואכן, בעוד שהשיטות הללו פותחו בישראל ואף פורסמו בכתבי עת מקצועיים, הן מיושמות בצורה רחבה יותר דווקא בחו"ל. ישנה התקדמות מסוימת - ניתן לראות כי הפרשנים מתחילים להשתמש במונחים הקשורים לקואורדינציה - אך נדרש שהתחום יחלחל עמוק יותר לכל מי שעוסק בהתפתחות המקצועית של הענף.
לא במקרה שאל אותי מנחה בטלוויזיה: "לא כולם מכירים את התחום." לצערי, לא הייתה לי תשובה מספקת לאותו הרגע. אני מקווה שהכתבה הזו תעזור לשנות זאת.
ד"ר מרק ורטהיים הוא מומחה למדעי האימון והתמחות בקואורדינציה ומפתח שיטת OCO