קומת ברלין: מכבי ת"א צנחה למרתף שבו נמצאת היריבה הגרמנית

כיף גדול היה לראות את מכבי תל אביב בשבוע שעבר מול הכוכב האדום. ורק מול הכוכב האדום בלגרד. אתמול זה כבר היה משחק מוכר הרבה יותר, משחק שבו אני מוצא עצמי בודק את השעון כל רגע כדי לדעת מתי זה כבר יגמר, כמו מאמן כדורגל. מודה, קשה לי לוותר לראות משחק. הלו, אני אוהב כדורסל אני. מודה במקביל שאם אני לא כותב את הטור הזה, אני מוותר על חווית הצפייה הקרויה עונת היורוליג של מכבי תל אביב 24/25. ומודה, לקחתי את הזמן לפני שהתיישבתי הפעם לכתוב את הטור הזה. עוד פעם להגיד כמה שהקבוצה הזאת מביכה וכמה שהמועדון הזה עושה קולות של פינישד? עוד פעם להתגלגל מצחוק על הגרסה הפרודית של הצהובים למושג הגנה? כן. עוד פעם, אבל בדרך אחרת.

עודד קטש הוא איש שונה בנוף שלנו. הוא חושב אחרת, הוא מגיב אחרת, הוא חושף חולשות אחרת. כשהוא מרגיש שמנסים להפיל עליו את התיק לבעיות הסגל במסגרת פגישות הבעלים עם האוהדים, הוא מגיב ומבהיר כלפי חוץ, אבל אחרת. במקרה הזה, גם במחיר של העמקת הקרע הקיים. ובעניין אחר לגמרי, כשהוא העלה והשאיר אתמול את הרכב הדה ג'וליוסים במהלך הרבע השלישי בואכה פתיחת הרבע הרביעי, אני חושש שזה נעשה במסגרת התמודדויות פנימיות שלו עם עצמו. אולי עם חוסר היכולת לפתח עירנות כשאין באמת בשביל מה. אולי לא. כי היה שם איזה משהו של דה ג'וליוס, מנקו, ז'ק, שחקן הגלובטרוטרס וויליאמס ועוד מישהו. ולקח די הרבה זמן כדי לרדת לגמרי מהחמישיה הזאת. חמישיה שהובילה את הצהובים בגאון אל לתוצאה שמשקפת היטב את עד כמה שהמצב שלה חרבנא. אני לא יודע להגיד מתי חוזר ג'יילן הורד ואם יטול חלק במשחקי הגביע הבאים עלינו לטובה. אני כן יודע שבלעדיו מכבי תל אביב לא פייבוריטית מול הפועל תל אביב או ירושלים. ואני יודע, כמו גם קטש, מה יכולות להיות המשמעויות של הדחה בדרבי. ואני לא יודע עד כמה זה באמת באמת באמת, באמת של החיים, יפריע לקטש אם הקדנציה הזאת שלו תגיע לסיום מוקדם.

מה שאני כן יודע הוא שמשהו כן קרה אתמול. לאורך השנים אנחנו בכלל ואני בפרט בזים לחוג של אלבה ברלין. אלבה היא קבוצה שלא איכפת לה מכלום. לא איכפת לה מי משחק אצלה ולא איכפת לה איך הוא משחק אצלה. מקום אחרון? בכיף. תבוסות חוזרות? בכיף. מאמן שמצליח להוציא ממנה עוד פחות ממה שהיא שווה באמת? בוא נאריך לו את החוזה עד 2456. אה, ולא משנה עד כמה זה קשור או לא לרצון התאורטי לגבור על היריבה, אם יש איזו שלשה לא קשורה לכלום שאפשר להרים, אז בואו נרים. כי לא משנה איך זה יגמר. בכיף. כמה כיף. איזה כיף.

אבל מכבי תל אביב היא אחרת. אצלה יש סמל ויש היסטוריה ויש כבוד ויש ווינריות. רגע, תיקון קטן: מכבי תל אביב הייתה אחרת. אתמול, במשחק תחתית קלאסי בין הקבוצה הכי גרועה שיש לבין זאת שקצת לפניה, קיבלנו ראיה מהימנה לכך שמכבי תל אביב הנוכחית - יד אליהו הישן = אלבה ברלין. אין ולא היה שום הבדל בין שתיהן אתמול, וכנראה שלא רק אתמול. החוג של הצהובים הגיע שוב לבלגרד ולא הזיז לו לשניה מה תהיה תוצאת המשחק. רצים קצת, זורקים קצת, שומרים (גם לא) קצת וחוזרים לחדר ההלבשה בשביל השוקו והלחמניה.

ועוד עניין אחד, ברשותכם. לאורך השנים יש איזשהי תלונה קבועה של אנשי ואוהבי הכדורסל כאן ביחס למעמדו של השחקן הישראלי. הטיעון הקבוע הוא שהשחקנים הזרים הם שכירי חרב שלא באמת משנה להם מה קורה ולמה, ולכן מי שצריך להוביל ולהנהיג הישראלים. הם מכאן, הם משלנו ורק להם באמת חשובה הקבוצה. את מכבי תל אביב הזאת, בגרסה נטולת ג'יילן הורד, מובילים ישראלים. השחקנים הדומיננטיים בהרכב המסוים הזה הם רומן סורקין ובמיוחד תמיר בלאט. בלאט ג'וניור רשם אתמול את מדד הפלוס מינוס הגבוה ביותר על הפרקט.

אחרי שציינו את הנתון הזה, לכו שוב אל הקלטת המשחק, אם יש לכם בטן חזקה מספיק, ותנו מבט בזריקות לסל. היי, הנה זריקה מהמחצית הראשונה, מצד שמאל, בחצי נפילה. בכיף. הנה זריקה מהרבע הרביעי, ממרחק 14 דונם, 13 שניות אחרי שהבן של נכנס לשחק ולמרות שיש שחקנים פנויים ומסמנים סביבו. בכיף. הנה עוד פעם לא יורדים להגנה ומקבלים לייאפ מאיזה ניו זילנדי מזדמן. בכיף. מכבי תל אביב הזאת צריכה להיות מונהגת על ידי השחקנים הזרים שלה. ואם זה לא הורד, אולי זה צריך להיות ליווי רנדולף. אני נוטה להאמין שבמינון בין האגו לבין טובת הקבוצה, הלב שלו, להבדיל, במקום הנכון.

מהרגע שבו נטל יונתן אלון את המושכות על הקבוצה שלו, דאג האיש לציין שאצלו מחזירים עטרה ליושנה. כלומר, חוזרים לימי דז'יקיץ'. ומה אתה קשור לדז'יקיץ' אתה, יא יונצ'וק? אתה סרבי? אתה אומר פיצ'קומאטה? יש לך ווסט כחול? וכל הגאונים כאן בכלל ואני הגאון הקטן בפרט דרשנו ממנו להתקדם. אתה לא דז'יקיץ', יונתן אלון. מספיק עם השקר הזה. וכו וגו ודו.

הפועל ירושלים התייצבה למשחק שלה מול בורק כשהיא מקומטת. עייפה. רוטנת. במגרש לא פשוט, מול יריבה במומנטום מצוין ששואפת לשחק בקצב גבוה. ופירקה לה את האמאמא של הצורה. אפשר וכדאי לכתוב כאן בשבחו של הארפר העצום או כל שחקן אחר שהצטיין במשחק שהעלה את ירושלים לשמינית הגמר עם אופציה ליותר. נראה שהכוכב האמיתי של הקבוצה הוא דווקא האיש עם הלוק של סוכן הביטוח. יונתן אלון הקים כאן קבוצה. טובה יותר, טובה פחות, אבל קבוצה. היא קשוחה, היא שורדת משברים עמוקים, היא משחקת כדורסל שלפעמים גורם לנדודי שינה, כולל בידודים אחרי בידודים אחרי בידודים שבהם נותנים את הכדור להארפר/ קרינגטון, זזים הצידה ומקווים לטוב, אבל היא פאקינג קבוצה. ונכון, למרות שהיא אחת מקבוצות הריבאונד הטובות במפעל, היא אפשרה לצרפתים להוריד 27 (!!) כדורים חוזרים בהתקפה, אבל גם בזה אין כדי להפחית מהקרנבל ההגנתי שהיא רשמה שם.

קסטנדה, אחד הגארדים הטובים במפעל, נעדר מהמשחק הקודם מול ירושלים. וההגנה של ירושלים דאגה שהוא יעדר גם הפעם. אין אותו. לא היה אותו. ג'ורדן אשר, אחד עם שם של נהג מונית אבל שחקן שחקן, נלקח כפרויקט על ידי כל המורגנים של העולם והועלם. ובורק, קבוצה התקפית מלהיבה בתאוריה נותרה חסרת אונים ועם 67 נקודות בבית. כי כל אחד מהשחקנים של יונתן אלון שדרך על הפרקט בצרפת, כולל 3:36 דקות של קורנליוס, עשה הכל כולל הכל כדי לשבש את היריבה. ושיבש את היריבה.

הפועל ירושלים הזאת מוכיחה שהיא אוהבת ויודעת לשמור ושהגנה, במקרה שלה, זה לחזקים. ועכשיו היא רחוקה מרחק ספידי סמית' אחד מלהתייצב בשמיניה הראשונה של היורוקאפ. ולמצוא עצמה במצב שבו התמודדות מול ולנסיה יכולה להיות אפשרית רק בגמר.

הנצחון הקליל על סופוט העמיד את הפועל תל אביב במרחק בן שרף אחד מרבע הגמר. ונכון, קליל לגמרי, אבל האיכות של הפועל תל אביב מחד והיעדר האיכות של הפולנים מאידך הביאו למצב שבו אפשר גם לנצח ב-19 הפרש וגם לצקצק על כך שלא נראו מי יודע כמה ושאפשר יותר טוב.

המעקב השבוע שלנו על הפועל תל אביב מתייחס בעיקר לסוגיית הרוטציה. מי משחק כמה ומתי. מי מתלבש כמה ומתי. מי מצטיין כמה ומתי. דמיטיריס איטודיס, לא פחות מעניינים טקטיים, צריך להתעסק כל הזמן בסוגיית החילופים. הוא לצריך לג'נגל, יענו ללהטט, בין הרצונות השונים של השחקנים השונים אשר על הספסל. הוא הג'אגלר. במשחקים הקודמים והקשוחים יותר הוא חתך, קיצץ ורץ עם חמישיה-שישיה אחת עד שנפלה מהרגליים. הפעם אפשר היה לתת כמעט לכולם. וכשאני אומר כמעט, אני מתכוון גם לפחות מ-6 דקות של ג'ו רגלנד וגם ל 13 דקות בלתי רלוונטיות בעליל של ברונו קבוקלו.

בדרך ליורוליג? עופר ינאי נפגש עם בודירוגה

דומה שאיטודיס כבר הגיע למסקנות ולבחירות שלו. כולל להביט לצד השני בעוד פטריק בוורלי בוחן מולו גבולות משמעתיים. כולל הנחישות להתייחס לבלייקני כשחקן מיקרוגל חד פעמי, כזה שמקבל הזדמנות אחת להראות אם הוא חם או אם חוזר להתקרר על הספסל. כולל המעמד של פלטין ובלייזר מחד ושל בר טימור מאידך. ואחרי שאמרנו את זה, זאת הרי מלאכת תחזוק בלתי פוסקת. שבנויה בעיקר על היכולת של הקואץ' לכפות את רצונו על השחקנים המאוכזבים ולגרום להם לעלות, כשהם עולים, כאילו המשך הקריירה שלהם תלוי במעט הדקות אשר לפניהם.

הפרויקט הראוותני של הפועל תל אביב הנוכחי מתקרב לנקודת רתיחה. הוא עובר דרך משחק אחד חשוב מול אולם וממשיך משם לשפיץ הראשון של העונה, בירושלים, בגביע (שמתחיל?) מול מכבי תל אביב. שם, כל דבר למעט הנפה יחשב ככשלון. כדי להימנע מכך, יצטרך איטודיס לג'גלל את דרכו בתבונה.

• 1. רנדולף - אחרי שני משחקים פחות טובים ובהמשך ישיר לדברים שכתבנו כמה פיסקאות למעלה, עכשיו זה זמן רנדולף. האיש שלקח גביע בשנה שעברה הוא היחידי בקבוצה הזאת שמסוגל גם לקחת את הכדור אל הטבעת וגם למנוע מהיריב לקחת את הכדור אל הטבעת. הוא יצטרך איכשהו לצלוח את השבוע הספרדי המבאס והלא חשוב שבפניו בדרך אל בירתנו הקדושה ואל דרבי אחד שיכול לעשות הבדל.
• 2. ג'ונסון - מזמן לא התפייטנו כאן על כריס ג'ונסון. את המשחק מול בורק הוא סיים עם 2 נקודות דלות במיוחד. אבל מעבר ל-3 החטיפות שלו, כריס ג'ונסון הוא פאקינג תופעת טבע. הוא נוגע בהכל, הוא משפיע על הכל, הוא משנה את הכל. מקורות זרים חשפו לא אחת את העניין של קטש, בעבר הדי קרוב, בג'ונסון פינת ג'קובן. לא זה ולא זה הגיעו וכנראה שלא יגיעו. הם לא כוכבי יורוליג והם גם לא צעירים או בריאים במיוחד. אבל שניהם בכלל וכריס ג'ונסון בפרט הם שחקנים שעושים הבדל. אם הפועל ירושלים האפורה הזאת תעשה משהו יוצא דופן השנה, אין סרט שזה לא עובר דרך עוד השתלטות של ג'ונסון על כדור שנראה אבוד.
• 3. מוטלי - לא מובן מאליו להביט בדף הסטטיסטיקה ולמצוא שם גבוה אחד שלוקח 20 זריקות מהשדה במשחק אחד. 20. זריקות. במשחק אחד. ואליהן צריך להוסיף עוד 10 זריקות עונשין. עזבו רגע איך הוא זרק, מתי ולמה. הנתון הזה חריג בהחלט אבל משקף בהחלט את מעמדו של ג'ונתן מוטלי כתחנה הראשונה ולפעמים גם האחרונה של הפועל תל אביב. וזה בהחלט יכול להיות סימן לכמה שהקבוצה הזאת טובה ויכולה להיות טובה יותר.