שנות השמונים בכדורגל הגרמני היו שנים של אלימות קשה בין קהלי אוהדים במדינה. ברחבי גרמניה, חוליגנים שהגיעו בעיקר מהימין הקיצוני והפאשיסטי, היו שותפים למהומות ולאירועים אלימים ביציעי האצטדיונים במדינה. בדורטמונד, פוליטיקאי ניאו-נאצי בשם זיגפריד בורחארדט הקים את ארגון ה-Borussenfront, ארגון ימין קיצוני שהורכב מאוהדי הקבוצה ועשה נזק כביר לקבוצה ולכדורגל הגרמני.
בורחארדט, שכונה SS-Siggi, הוביל אוהדים ימנים קיצוניים בקרבות חוליגנים ותקיפות של אוהדים חפים מפשע. ב-1982 אוהד ורדר ברמן בן 16 בשם אדריאן מאלייקה נהרג כשזרקו עליו סלע. בהמבורג, אוהדים של HSV זרקו בקבוק תבערה על אוהדי היריבה העירונית סנט פאולי ואפילו בגמרי גביע היו מעצרים המוניים של אוהדים. מדי שבוע היו אירועים אלימים מאוד בכדורגל הגרמני, שאיבד אוהדים ודימם מזומנים במשך שנים בגלל ההתנהגות הזו של האוהדים.
לא משנה כמה שוטרים התעסקו בנושא, כמה הביאו מהם להפריד בין האוהדים ביציעים וכמה הענישו את החוליגנים - התופעה לא באמת הפסיקה. רק לקראת תחילת שנות התשעים, בגרמניה התחילו לחשוב בצורה פחות דוגמטית על בעיית האוהדים האלימים. וזה דרש שיתוף פעולה בין ההתאחדות לכדורגל, הקבוצות, רשויות החוק והרווחה הפדרליות והמחוזיות כדי להתחיל מאבק יעיל.
המאבק התחיל בכך שעודדו את האוהדים להיכנס לארגוני אוהדים מסודרים וממומנים על ידם ועל ידי המועדונים שלהם. הוקמו ארגונים, שכיום מכונים Fanprojekte, לכמעט כל קבוצה בגרמניה. "הפרויקטים" הללו מומנו על ידי ממשלות אזוריות והתאחדויות הכדורגל השונות במדינה. המימון היה לעובדי רווחה ולעיתים מדריכי נוער ומורים שעזרו לאוהדים הצעירים להתמודד עם הבעיות שלהם - שהיו באות לידי ביטוי בהתנהגות אלימה במגרשי הכדורגל. הנציגים של הארגונים היו מסייעים לקשר של האוהדים מול המשטרה והיו מסייעים בלוגיסטיקה והסעות. במקביל התחילו במאבק ציבורי וחוקי נגד מנהיגים ניאו-נאצים שחיפשו ומצאו חסידים ביציעים.
הפרויקטים הללו היו גם חינוכיים וסייעו להמונים בכדורגל הגרמני להתרחק מחוליגניזם (ומניאו-נאציזם) ולמצוא את המסלול לאהדה בריאה עבורם ועבור הקהילה. גם היום יש עובדי רווחה ביציעים של ארגוני אוהדים בגרמניה. הם מכירים את האוהדים הצעירים ויכולים לעזור להם כשצריך.
החוליגניזם לא נעלם לחלוטין מהכדורגל הגרמני, זה הרי בלתי אפשרי להעלים את האלימות לחלוטין, אבל אין בכלל מה להשוות את מה שקורה היום למה שקרה לפני 30 שנה. העבודה הרצינית - בחינוך, ברווחה, בארגון, באבטחה ובשיטור - היתה העבודה הכי משתלמת בכל מה שקשור להעלמה כמעט מוחלטת של האלימות מהיציעים בגרמניה.
אמש, אחרי הפסקת המשחק בין מכבי תל אביב למכבי חיפה, דיברו באולפנים בעיקר על חוקים, אכיפה ו"שופטי ספורט" שישלחו "אוהד אחד לכלא וככה יפתרו את הבעיה לתמיד!". אף אחד לא אמר שכל מאבק מוצלח באלימות לאורך ההיסטוריה של כדורגל התחיל בחינוך.
בגרמניה, כאמור, הקימו את הפרויקטים של האוהדים, באנגליה עשו תוכניות חינוך למיגור גזענות ואלימות ביציעים. בשבדיה גם השקיעו ביצירת רשתות חינוך של אוהדים ולכל ארגון אוהדים יש "קצין קשר" עם המועדון ועם רשויות החוק. ברור שצריך אכיפה וצריך "בית משפט לספורט" ו"מחלקת משטרה שעוסקת בספורט" וכל הדברים האלה שנשמעים נהדר כשמדברים עליהם בפעם המיליון (אגב, היתה מחלקה כזו במשטרה - 28 מיליון שקל שנזרקו לפח).
אבל אין פתרון קסם. לא "חוק נוקשה", "אכיפה קפדנית" או "שופט ספורט" יפתרו את בעיית האלימות בכדורגל (ובחברה הישראלית). צריך להשקיע בחינוך וברווחה של האוהדים. צריך אנשים שהם נציגי המדינה והמועדון ביציעים. וצריך ולעבוד יום יום, במשך שנים, במניעת אלימות.