תרגיל בהתעוררות: כשמכבי תל אביב מגלה איך לנצח

כיף גדול היה לראות אתמול את מכבי תל אביב משחקת. עזבו טבלה, עזבו סיטואציה, עזבו הכל ותתמקדו בכדורסל. שם, בכדורסל, הדברים נראו הכי טוב שפגשנו מזה זמן. כדורסל שאמור לטעת בה תקווה משמעותית. אמנם לא בכל הנוגע לליגה השנייה בטיבה, אבל כן ביחס לסיכוייה העתידיים לשמר את מעמדה כקבוצה הכי טובה בארץ. אבל רגע לפני שאנחנו מדברים על המיקרו, כדאי שנתעסק לרגע בטיעונים אשר מופרחים סביב.

ה-בעיה של מכבי תל אביב העונה איננה קשורה בענייני מאמץ או רצון או איכפתיות. לכולם שם איכפת וכולם שם רוצים. נכון, יש כאלו שדואגים קודם כל לעצמם ורק לאחר מכן לקבוצה. נכון, יש כאלו שיעדיפו את המהלך שיאיר עליהם זרקור, אבל אין אחד שלא מעוניין או מתעניין. ומאחר שמפתח בלתו אין לפתרון התקלות עובר בזיהויין המוקדם, חשוב מאוד שלא להסיט מבט ולחשוב לרגע שעניינים מנטליים או מוטיבציוניים יהפכו הכל לסנופי דיסקו. מכבי תל אביב צריכה ניהול בכלל וניהול מקצועי בפרט. מכבי תל אביב לא צריכה מוטיבצור.

עכשיו לפרקט הכאילו ביתי בבלגרד, שם הצליחו הצהובים לייצר דומיננטיות מול קבוצה טובה, מאומנת ושיודעת תאורטית ללחוץ על הנקודות החלשות של אלופת ישראל. תאורטית, אבל לא אתמול. ובכן, המפתח הראשוני לכל מה שקרה אתמול, בפשטות, הוא לקלוע. שתי הקבוצות זרקו אתמול את אותה כמות זריקות לשלוש (23). מכבי פגעה ב-12 מתוכן. הכוכב האדום ב-7. אם נדרג לרגע את מדרג הסיבות לנצחון מהחשוב יותר לחשוב פחות, נתחיל משם. ולא בגלל "הגנת שלשות", כי אין דבר כזה, אלא בשל ריכוז של שחקנים ספציפיים שהגיעו לזריקות דומות לאלו שהם נוהגים להחטיא העונה, והפעם קלעו. ובמיוחד דיברתומיאו ובלאט הבן.

הממוצע העונתי של הצהובים הוא 35%. של הלבנים-אדומים הוא 37%. הצהובים לא חיפשו פואנטות אחרות מאשר בדרך כלל, לא שיחקו בריווח אחר ואפילו לא בקצב אחר. הם איבדו הרבה יותר מדי כדורים (20) ולמרבה התדהמה ונוכח אחוזי הקליעה הגבוהים כמעט ולא לקחו ריבאונד התקפה (5), אבל הם כן, כאמור, קלעו. ולקלוע זה חשוב בכדורסל. שלשות מוקדמות דאגו לכבות את ההתלהבות המוקדמת של הכוכב האדום, וכמה שלשות משמעותיות בהמשך ייצרו פער חשוב שעשה את ההבדל בתחילת הרבע השני. זה לגבי התקפה.

ועכשיו, בואו נדבר לרגע על הדבר הנוסף הזה שעושים לפעמים במשחק כדורסל. זה שקורה בצד שאליו לא מתקיפים. אם צריכים לשים את האצבע על הרגע ששווה נצחון, הרי שהוא הגיע אמש בפתיחתו של הרבע השני. יוקובאיטיס, דיברתולומיאו, וויל.פאקינג.ריימן, וויליאמס וריברו. זהו ההרכב, גולשות וגולשים יקרות ויקרים, ששמר. בהגנה. באמא. באבא. בלי ג'יילן הורד.

מכבי תל אביב לקחה כמה סיכונים מחושבים מול הרעיונות השונים והחמישיות השונות של ספרופולוס, במיוחד בכל הנוגע לציפוף ועזרות משחקנים שמהם חוששים פחות. היא הייתה אגרסיבית על הכדור במהלכי הפיק אנד רול של הכוכב האדום. היא הייתה ממוקדת במהלכים שמהם נוהג אייזיה קאנן להזיק. היא הצליחה, בהרכבים מאוחרים יותר (בעיקר עם הורד וסורקין) להתאושש ולנצח סיטואציות הגנתיות בהן היא מתמודדת מול חדירה לסל ויתרון מספרי של המתקיפה. היא הייתה שם. סחטיין עליה.

וכן, את השטויות ההתקפיות אמנם לא הצליחה לנקות, אבל הייתה מספיק אחראית וחכמה כדי להעניש חילופים אוטומטיים בהגנה של הכוכב האדום בלגרד ולהגיע משם לנקודות קלות של הורד ובמיוחד של סורקין. הלו, 5/6 ל-2 להורד. 5/6 ל-2 של סורקין. ואפשר אפילו להוסיף את ה 4/4 של וויליאמס, כדי לדבר על קבלת החלטות טובה ברגעים לא מעטים של המשחק. במיוחד כשהכדור בידיים של רוקאס יוקובאיטיס.

בתרחיש האופטימי, כשלפניה עוד 11 משחקי יורוליג, המטרה של מכבי תל אביב היא להראות שהיא מצליחה, בגארבג' טיים, להתמודד עם המצב אליו הגיעה. זה לא ישנה את השורה התחתונה, זה לא יתקן את הכשלים הרבים וזה גם לא אמור לדחות את הפקת הלקחים, אבל זה לפחות ישפר את מצב הרוח.

אחת התופעות ההזויות שעוברות עלינו בעונת הכדורסל ההזויה אותה אנחנו חווים נוגעת לענייני לחץ. אנחנו רגילים מזה עשורים ללהג על הלחץ שמשתק את מכבי תל אביב. וואלאק, השנה נראה שהלחץ, כמו גם הכסף, נשאר אמנם באותו אולם ביתי אבל עבר לצד השני של העיר. הפועל תל אביב הפסידה השנה כמות בלתי סבירה בעליל של משחקים במסגרת היורוקאפ (שאולי מעכשיו תיחשב כליגה השניה בטיבה, איכותה, נחיצותה וחריצותה ביבשת הישנה? אין לדעת). חמור מכך, היא הפסידה כמות בלתי סבירה בעליל של משחקים שאותם היא כבר ניצחה, לפני שמישהו שם לחץ על כפתור הפאניקה.

עת התייצבה למשחק הכאילו ביתי שלה מול הקבוצה הכי טובה בצד הזה של הטבלה, סיפקה הפועל תל אביב כנראה את המשחק הכי שלם שקיבלנו ממנה. היא הייתה שם הגנתית, מול המכונה המשומנת למדי של בחצ'שהיר. היא הייתה שם התקפית משך למעלה משלושה רבעים. היא הצליחה לקבל דקות איכותיות מ(כמעט) כל אחד משחקניה הרוטציה שבחר דימיטריס איטודיס למשחק המסוים הזה. אה, הרוטציה למשחק הזה לא כללה את רגלנד, פלטין, בלייזר, בלייקני ואפילו לא את קבוקבלו. זאת, משום שבפעם השנייה ברציפות החליט הקואץ' שניהול חילופים זה משעמם. ושאפשר לשחק מחצית שנייה שלמה עם 6 שחקנים: ג'ונתן מוטלי, מרקוס פוסטר, בר טימור, תומר גינת, ים מדר ופטריק בברלי. זהו. עייפים? גמורים? בר טימור נושם דרך הברכיים? שינוח אח"כ במלון אשר בסמוקוב הציורית.

הפועל תל אביב, בפעם השנייה ברציפות במפעל (שלישית, אם נכלול את הגביע מול רמת גן), הצליחה לשחק כדורסל גם בדקות של בוורלי. הצליחה לייצר רבעים משמעותיים, בשני צידי המגרש, גם איתו. והצליחה, על הדרך, לקבל גם את השחקנים המשמעותיים הנוספים בקו האחורי. את פוסטר, את טימור, את ים מדר. לפחות להפעם.

ואם תמשיך בכדורסל הזה, הסיכויים שלה להעפיל בסיום העונה הזאת ליורוליג אינם גבוהים מספיק. המפתח מעתה והלאה, לעניות דעתי המרודה, נוגע לקצב המשחק. אז נכון, המאמן של האדומים מסמן בתדירות גבוהה להאט. ונכון, יש כמה מובילי כדור דומיננטיים שזאת השאיפה גם שלהם. אם הפועל תל אביב רוצה לשדרג עצמה למצב שבו היא יכולה לשמר ולשפר את מידת הדומיננטיות שלה במשחקים שנותרו בעונה הסדירה והחל מחודש מרץ, היא תהיה חייבת לרוץ. בטח כשהכדור בידיים של מדר. הריצה תנצח עבורה משחקים שבהם היא נתקעת. הריצה, גם אם לדקות מסוימות בלבד, תעזור לה להתמודד עם הרגעים הקשים. הריצה המתואמת, במסגרת כללים שהופכים לברירת מחדל, תעזור לה להתמודד עם הלחץ. ואולי יותר מזה, תעזור לה למנוע את הלחץ.

על פניו, משחק ההפסד של הפועל ירושלים מול ונציה דמה למדי למשחק ההפסד הקודם מול לובליאנה מחד, אבל גם ללא מעט משחקים אפורים, קשים וקשוחים בהם ניצחה עד כה מאידך. כשהיא ניצחה, חרף בעיות הסגל וכו וגו ודו, היא לא עשתה את זה בכדורסל הכי יפה שידע העולם, אבל כן בציפורניים שלופות, כן עם רעיון וכן עם קבוצתיות שמבליטה ג'ארד הארפר אחד (פלאס קרינגטון אחד) שלוקח הכדור, נכנס לרחבה, סוחט את הפנדל ושם אותו בין החיבורים.

גם במשחק ההפסד מול לובליאנה וגם בזה, השבוע, כנגד הקבוצה של ספאחיה, ניתן היה לחזות בג'ארד הארפר בגרסה אנושית למדי. סליחה, בגרסה לאה למדי. לראשונה העונה, הוא יורד מתחת למדד יעילות 19 (14 בשבוע שעבר. 12 השבוע). בחסות העייפות, נראה לפרקים שמלאכת החתירה למגע וסחיטת העבירות הופכת אוטומטית פחות. האחוזים לשלוש צונחים (0/5 במשחק האחרון) וחשוב מכל - היכולת להשתלט על משחקים בכלל ולנצח את הפוזשן האחרון נפגמת.

שלא יובן אחרת - ג'ארד הארפר הוא עדיין הגארד ואולי השחקן הכי טוב במפעל הזה. אבל הוא הולך ונשחק אט אט. וגיבוי אין. טאריק פיליפ נותן מעצמו הרבה. הוא משחק 20 דקות פלאס של קשיחות בלתי נגמרת. את המשחק מול ונציה כמעט וניצח עם שלשה חשובה וסחיטת עבירה חשובה (אבל קלע רק 1/3 מהקו), אבל זה לא זה. כל עוד אין את השחקן השלישי שיקח צעד אחד קדימה, בנוסף להארפר וקרינגטון, הפועל ירושלים לא תוכל להיות יותר מבינונית. הפועל ירושלים תתקשה מאוד להתמודד עם הלאות של הקבוצה בכלל ושל הכוכב שלה בפרט. הפועל ירושלים, שעדיין יכולה לסיים שניה ולהעפיל ישירות לרבע הגמר, עלולה למצוא עצמה בחוץ מוקדם מהמתוכנן.

• 1. אגדה - אחרי שדפק 5 שלשות (שלא עזרו) מול פרטיזן, הוסיף הפעם 5 שלשות שסופר עזרו כנגד היריבה העירונית והשנואה של פרטיזן. והוסיף 5 כדורים חוזרים, וצירף אליהם כמה סגירות יפות לריבאונד. וקצת חיוך מרגיע. קפטן דיברתולומיאו מתקשה העונה וזה לא סוד. ועדיין, יש רגעי וינטז', כמו כמה שקיבלנו אתמול, שמזכירים שהאיש אגדה.
• 2. 13 + 7 - לאחר תקופה לא קצרה של בלבול וקושי, נראה שאפשר להכריז בזהירות שקפטן נבחרת ישראל איז באק. שיפור הגנתי מובהק יש, הקליעה מבחוץ גם היא מתחילה להיות מוכרת, אבל אצל העלם מגשר הזיו הביטוי המובהק לחזל"ש מגיע בדמות השורה התחתונה הסטטיסטית. 15 + 7 מול בודצ'נוסט. 13 + 7 מול בחצ'שהיר. זה האיש. כשרואים אצלו 13 + 7, 14 + 8 וכו', יודעים שהכל בסדר.
• 3. זה הזמן - להגיד שיובל זוסמן חווה את עונתו הטובה בקריירה זה לציין את המובן מאליו. הוא אסרטיבי מאי פעם. הוא יוזם. הוא מהסס הרבה פחות. ואין להפועל ירושלים את הפריווילגיה לראות אותו הולך אחורה, כפי שקרה בשני המשחקים האחרונים. בורק בשבוע הקרוב וטורק בשבוע שאחרי הן היריבות שמולן חייב הזוס, עם ובלי שובם של פצועים שונים, להישאר במוד של התקפה. ולקצץ.