אין אח ורע לתופעה המכונה "בני סכנין" בכדורגל העולמי. לא ברור למה הקבוצה הזו, שמתיימרת לייצג מגזר שלם של אזרחים במדינת ישראל - מיעוט משתלב שתורם לחברה הישראלית שופטים, עורכי דין, רואי חשבון, רופאים, רוקחים ואקדמאים - מתעקשת להתנהל כמו קבוצה ממחוז כוסילמלם והעמקים ולהנפיק לעולם סיפורים שאין להם תקדים.
הפארסה הסכנינית התורנית היא שיתופו של סטפן אומאונגה מול מכבי חיפה, אחרי שצוות השיפוט הזהיר את אנשי הקבוצה שלא כדאי להם לעשות את זה, כי אומנגואה לא מופיע בטופס - משום ששוחרר על ידי סכנין. בקבוצה התעקשו שיש להם אישור לשתף את השחקן, והוסיפו את שמו בכתב יד לטופס - וכאמור, שיתפו אותו במשחק. חוקי? אולי, אבל מה זה משנה, סכנין עושה מה שבא לה.
ואז התעוררה מכבי פתח תקוה, שטענה שאומאונגה לא יכול היה להיות משותף נגדה בשמינית גמר הגביע, וביקשה לקבל ניצחון טכני שישלח אותה לרבע הגמר, על חשבון סכנין. מה שמדהים בכל האירוע הוא שההתנהלות הביזיונית של סכנין משפיעה על מאבק האליפות (לבאר שבע עדיין חסרה נקודה, למי ששכח), ועכשיו אולי גם תשפיע על זהות הזוכה בגביע המדינה (לכו תדעו מה יתפתח). וזה עוד לפני הניצחון הטכני שאולי תקבל מכבי חיפה (כך שהפער בין באר שבע לחיפה יהיה קטן בשלוש נקודות ממה שאמור להיות - רק בגלל סכנין).
זו כנראה עונת הפרישה של ערן זהבי. הוא לא רוצה להיות ה"שלום תקווה" של מכבי תל אביב והיא גם לא צריכה אחד כזה (לילדים: הביטוי "השלום תקווה של" משמעותו כוכב עבר ותיק שנכנס כמחליף ל-20-25 דקות, משנה את כיוון המשחק וסוחף את הצעירים לעוד ניצחון בדרך לאליפות מרשימה - בדיוק כמו שעשה שלום תקווה בהפועל תל אביב של עונת 1999/2000).
זהבי רוצה להיות זהבי, ובינתיים הוא עושה את זה במקצוענות מרשימה - על גבול המטרידה: לא מצליח לחשוב על עוד שחקן בקליבר כזה שלא היה מתפלפ על מאמן כמו לאזטיץ'. אז זהבי נושך את השפה, עושה פרצופים, פה ושם מסתכסך עם בקבוקים - אבל מכבד את החלטות המאמן שלו בחרדת קודש, נכנס חצי שעה לסיום במשחק חוץ מול טבריה ומוחלף רבע שעה לסיום אחרי תצוגה בבית מול אשדוד.
וכשהוא הולך להתראיין, גם אם זה אחרי גול וניצחון מול נתניה, הוא מדבר לעניין, מוריד את ההיסטריה סביב הקבוצה ומתנהג כמו שחקן קבוצתי ולא כמו כוכב שמבין שתכף תהילתו חולפת. כזה שגם כשהוא מתעצבן - ורואים שהוא מתעצבן - הוא עדיין מבצע את הוראות הבוס. וככה, רבותיי, עושים את זה נכון. סחתיין.
הפועל באר שבע סיימה אתמול רצף של שלושה משחקי חוץ עם תשע נקודות ביד. היא נכנסה לסיבוב השני כשיש לה על הראש שמונה משחקי חוץ להתמודד איתם, ואחרי שצלחה מחצית מהאתגר, היא עם עשר נקודות, כשרק סכנין (איך לא) הורסת לה מאזן מושלם.
אז נכון, אליפות לוקחים במאי - בטח כשהפער בין המקום הראשון לשני הוא הבדל של משחק. אבל אליפות גם לוקחים במשחקים הקשים האלה בחורף, כשקר ונוראי ואתה רק רוצה לשים גול ולברוח. וזה דורש המון אופי והרבה מאוד שחקנים מחוספסים וחזקים מנטלית. ובאר שבע מוכיחה - שבוע אחרי שבוע - שיש לה את החומר הדרוש, וכנראה שלא סתם יש לה 22 נקודות בחוץ מ-27 אפשריות.
נכון שהג'וב שלו יותר בטוח ונצחי מזה של רן ארז, יו"ר ארגון המורים האגדי, אבל נראה שהגיע הזמן שזיו אריה יעמוד מול המראה ויקריא לעצמו את המכתב הבא (כן, אפשר לנגן את "סטאן" של אמינם בראש תוך כדי): "זיו היקר, עשית שנים מדהימות בהפועל ירושלים. נתת לקבוצה את כל הכישורים והיכולות שלך, וגם קיבלת ממנה הרבה מאוד קרדיט וגיבוי כשפחות הלך, בניגוד לנהוג במקומותינו.
עכשיו הגיע השלב שבו אתה צריך לשאול את עצמך, זיו היקר, לאן כל העסק הזה הולך ומה עושים עם הקריירה. אולי הקירטוע הזה בליגה הוא תוצאה של תחושת מיצוי הדדית? אולי הם וגם אתה צריכים רענון, אתגר חדש, לשנות אווירה? אפשר להיפרד ולהישאר חברים. תחשוב על זה, זיו".