נהוג להגיד שאין טעם לחפש היגיון באוהדי כדורגל, אבל השלט שנתלה בקרית שלום הוא מטופש לחלוטין וחסר טעם בצורה חריגה. לפני הכל, כמו תמיד, צריך להבהיר שהשלט לא נתלה על ידי "אוהדי מכבי תל אביב" אלא על ידי "אוהדים של מכבי תל אביב": מדובר בקבוצה קטנה של אנשים שמרגישים בעלות או אחריות או השם יודע מה, ומאמינים שהם פועלים מתוך אהבה ואכפתיות. בדרך כלל שלט כזה, כמו כתובת גרפיטי, לא ראוי להתייחסות, ויש לראות בו מעשה של נערים משועממים ותו לא שמייצגים רק את דעתם - אבל במקרה של מכבי תל אביב הוא כן מייצג איזושהי מגמה כוללת.
סביר להניח שאלה שתלו את השלט הם גם אלה ששרקו בוז וקיללו את השחקנים ואת המאמן במשחקים האחרונים. כבר רבות נאמר ונכתב על אותה תופעה אומללה, של אוהדים ששורקים בוז לקבוצתם, בניגוד מוחלט לאהבה ללא תנאים שבה הם מתפארים בשירי העידוד שלהם. ידוע שהסבלנות פה קצרה, שהאוהדים על פתיל קצר, ולא מסייעת הקלישאה החנפנית של המאמנים והשחקנים "זכותם של האוהדים להביע את דעתם", כאילו הם עצמם לא נגעלים מהקהל האלים והתובעני, כפוי הטובה.
כמובן שמבחינת הנתונים היבשים, על הנייר, אין הצדקה לקללות ושריקות בוז מצד האוהדים של מכבי תל אביב, הרי המצב לא עד כדי חמור, הקבוצה היא האלופה המכהנת, חזק במירוץ לאליפות שנייה ברציפות, רושמת קמפיין סביר מאוד באירופה, זכתה בגביע הטוטו, ואומנם כן, הודחה מהגביע (המפעל שניתן להעריך את קסמו הייחודי רק כשהוא חל על אחרות), אבל בואו, חברים, ישנן צרות גדולות יותר. הביטו לצדדים, היזכרו בעבר, אין צורך בפאניקה. אך כאמור, הסטנדרטים פה נמוכים, הרגלי האהדה כל כך מעוותים, שכבר ויתרנו והתרגלנו והשלמנו עם זה שנאיבי לדרוש או לצפות להיגיון מאוהדי כדורגל, בטח לא לתבונה או סבלנות או פרופורציות.
כמובן שאין פה ניסיון להתעלם מהבעיות של מכבי תל אביב, מהמשחקים הרבים שבהם הציגה יכולת חלשה, מהספיגות הרצופות בדקה ה-90, מההגנה הרעועה. ניתן להבין את התסכול, הדאגה, הרצון להשתפר. ייתכן שבמקרה של מכבי תל אביב זה נובע מאופי המועדון, שמתהדר ב"מכביזם". אבל במקום ליישם את המכביזם של שמעון מזרחי - הניצחון מעל הכל - רבים סוגדים למכביזם שהגדיר אבי כהן ז"ל - מכבי תל אביב זה הכי גדול, הכי יפה והכי מצליח, והציפייה היא לתענוג אין סופי.
אבל כפיות טובה ותרבות קלוקלת הן לא משהו שמאפיין רק את מכבי תל אביב, אלא את רוב חובבי הספורט בישראל. אין קבוצה גדולה או קטנה שאוהדיה לא מחו וקיללו ושרקו בוז לשחקנים שלהם עצמם. בכל אצטדיון, בכל אולם ספורט, אתה נתקל בטיפוסים האפלים האלה, עצבניים וממורמרים, שמקללים מהרגע הראשון קללות איומות, ולא משנה להם את מי. הקלישאה אומרת ששריקות בוז של 100 אוהדים נשמעות חזק יותר מדממה כואבת של 20 אלף, אבל בישראל השליליים והכעוסים הם באחוזים גבוהים בהרבה, גבוהים מדי.
אם נחזור לרגע לשלט הספציפי שנתלה בקרית שלום, הרי שהוא מטופש במיוחד. "המאמן, תתעורר", נכתב בשלט, כאילו עד עתה לא שמעו בקבוצה את הקולות. הפעם נוספה דרישה חדשה: שינוי המערך! כמובן שהשלט הזה מזכיר את קלישאת "בד היוטה" בקרית שלום והרצון להתנתק מהאוהדים שמצפים לנהל את הקבוצה, מתוך הבנה שה"אכפתיות" הזאת היא למעשה קללה. הרי מה שלט כזה מייצר אם לא עוד לחץ ומתח?
אבל בשלט הנ"ל חרגו אותם אוהדים והרחיקו לכת, והוסיפו תרשים של מערך קבוצתי. כלומר, אם בעבר נהוג היה לבקר קבוצה על זלזול או "ביזוי הסמל", הרי שזו כבר עליית מדרגה. כמו במערכון של הגשש, אנחנו רוצים לקבוע את ההרכב, את השופט, את התוצאה, את מזג האוויר ועכשיו גם את מספר הבלמים.
במאמר מוסגר, אוהד ספורט כבר צריך להבין את הבעייתיות בדרישות מקצועיות ממאמן (לשנות מערך, לעשות חילוף, להכניס שחקן ספציפי). הרי אם ידחה את הבקשה/דרישה, הוא ייתפס כעקשן שעושה דווקא. אם יבחר לרצות את הקהל, ייתפס כחסר עמוד שדרה. למה להעמיד אותו במצב כזה?
אבל הפעם התופעה מקוממת יותר, כחלק ממגמת איציק-אהרנוביצ'יזם, אם תרצו, כשבימינו כל אוהד הוא גם מאמן בפוטנציה, מנתח אנליטי, טקטיקן ופרשן ומומחה מקצועי, ומרשה לעצמו, ללא בושה, עם אפס צניעות או תודעה עצמית, לבקר מאמנים ולקבל החלטות בביטחון מופרז. כדורגל הוא אומנם משחק די פשוט, לא צריך להפריז בעומק האסטרטגי, אבל הפעם נזפו במאמן כשהם מצרפים תרשים והעדפות מערך, בפעם הבאה יגישו מצגת.
בשורה התחתונה, מעבר להשפעה השלילית של מסרים כאלה, לאנרגיות הרעות, לאווירת האיומים - האוהדים עושים עוול לקבוצה אבל בעיקר לעצמם: מה רע בפשוט לאהוד?