נפטרו מהשאריות: הפלייאוף האמיתי ב-NFL מתחיל עכשיו

וכך - נותרו להן 8... ואם נשים לרגע בצד את המותחן בין הבאקס לקומנדרס - המשחקים של הסופ"ש האחרון לא ממש הותירו מקום לספק - אלו הן גם השמונה הראויות והמתאימות ביותר, וזה לא ממש קרוב.

הסיכום הזה הוא הזדמנות טובה לשים סוף להסחות הדעת של תוכניות הדיונים המטופשות של האמריקאים. נפתח כל סיקור בפרק הזה בהבחנה בין הטופיקס שכולם מדברים עליהם ביום שאחרי המשחק, לבין אלה שצריכים לדבר עליהם באמת כדי להסיק מסקנות להמשך ממה שראינו.

לניתוח המלא בבלוג פיק סיקס

על מה כולם מדברים? עוד היחנקות בפלייאוף של ג'סטין הרברט.

על מה כולם צריכים לדבר? ההגנה של הטקסנס הוכיחה שהיא ברמת סופרבול.


שהמשחק הזה יהיה לקח לכולם - אם המוח והבטן נלחמות חזק זו בזו, ואתם לא יודעים על מי להמר - לכו תמיד עם הבטן! הבטן זעקה לי שהזלזול בטקסנס כאן הוא מוגזם, ובחרתי להתעלם ממנה שוב. להגנתי ייאמר שבפוד לקחתי את הטקסנס עם הנקודות, אז לפחות הפספוס לא היה מוחלט.

למרות שזה באמת לא צריך להיות העיקר, אני רוצה להתחיל דווקא עם הרברט והצ'ארג'רס, גם על רקע עוד דיון הרבה יותר מדי רגשי בטוויטר לגביו, אחרי ש"חטאתי" ופרסמתי את דעתי בנושא.

• ג'סטין הרברט הוא קוורטרבק עם כישרון חריג. מהסוג שנוחת בליגה לעיתים נדירות.
• ג'סטין הרברט שיחק בעונה הרגילה ברמה של טופ 5-7 בליגה. יש מגוון רחב של נתונים לגבות זאת.
• ג'סטין הרברט סבל בעונותיו הראשונות בליגה מרמת אימון והגנה נמוכה. אבל גם היה סביבו הרבה כישרון התקפי.
• לג'סטין הרברט חבר העונה מאמן מאוד מנוסה ומצליח, שהגיע בעבר לסופרבול וזה באליפות המכללות ב-2023.
• לג'סטין הרברט הייתה העונה הגנה טופ-5, שמוקמה ראשונה בליגה מבחינת נקודות למשחק.
• במקביל, הכישרון ההתקפי סביב הרברט הצטמצם משמעותית העונה.
• כל קוורטרבק בליגה הוא תוצר, במידה כזו או אחרת, של הנסיבות סביבו (אימון, איכות הסגל, תרבות ארגונית וכו).
• אין ולו קוורטרבק אחד בליגה שהנסיבות סביבו מושלמות לאורך הקריירה. אפילו לא אחד.
• ג'סטין הרברט הוא קוורטרבק פותח ב-NFL, וככזה -אינו יוצא מן הכלל בהקשר לשני הסעיפים הקודמים.
• כל קוורטרבק פותח בליגה, אחראי במידה משמעותית על ההצלחות והכשלונות של הקבוצה שלו. אין עוד עמדה במשחק שמשפיעה יותר על הצלחה/כישלון של קבוצתה
• אחרי 5 עונות בליגה - להרברט עוד אין ניצחון פלייאוף.
• בשני משחקי הפלייאוף שלו - הרברט השלים 52% מהמסירות שלו, מסר ל-2 טאצ'דאונים ו-4 INTs, עם פאסר רייטינג ממוצע של 60.7.

האם יש אחיזה במציאות לקונספט של קיובי שהוא לא רק מוסר יפה או רושם מספרים מרשימים, אלא הוא גם "ווינר" ויודע לעשות מהלך מנצח (או להימנע ממהלך מפסיד) ברגע הכי משמעותי? או ש- Intangibles הם בסך הכול נימוק היפרבולי שאי אפשר להוכיח? נראה שבכדורסל, למשל, המושג של שחקן שהוא Clutch הוא די ברור מאליו, אבל בפוטבול ממש לא. על ליאו מסי טענו שנים שהוא "מתכווץ" בנבחרת, עד שהוכיח אחרת.

אני מאמין שזה קונספט עם אחיזה במציאות בכל ענף. אני מאמין שמי שהולך רחוק בפלייאוף וזוכה בתארים הוא, לרוב, גם מספיק מוכשר, וגם יודע לנצח. לא כל קיובי נופל לארגון עם תרבות ארגונית מושלמת, לא לכולם יש מאמני על, ולא לכולם יש הגנות טופ-5. וגם אי אפשר להשתגר ליקום מקביל ולראות איך אחד מהם יראה עם הסגל של האיגלס או הרייבנס... בסוף, יש גבול לכמות התירוצים שאפשר לתרץ לשחקן. בטח בעמדה הזאת. אם הוא, בעקביות, לא מסוגל לנצח בגלל מה שיש סביבו - אז למה מלכתחילה לשלם לו? אם הקבוצה לא בנויה לנצח, איתו או בלעדיו - אל תשלמו לקוורטרבק 55 מיליון לעונה.

באיזה שלב נפסיק לתרץ תירוצים לשחקנים שנראים טוב בעיקר על הנייר? באיזה שלב נפסיק לתת לשחקנים שאנחנו מעריכים קרדיט על מספרים שמחזקים את הקייס שלנו, ולא נדביק להם קמצוץ מהאחריות כשהקבוצה נכשלת? האם כשהרברט משלים מסירה - אין צורך במישהו שירוץ ראוט איכותי ויתפוס את הכדור? האם לא צריך שמישהו יחסום לו היטב? האם לא צריך מתאם התקפה שישרטט את המהלך? האם כשהוא מנצח משחקים - ההגנה לא משיגה עצירות ועושה מהלכים חיוביים?

הכול תוצאה של נרטיבים ותפיסות אישיות של אנשים לגבי שחקנים מסוימים. האם כל המלעיזים לגבי ג'יילן הרטס, למשל, שטענו שהוא חווה ריגרסיה חמורה בעונה שעברה - טרחו לציין את העובדה שההגנה שלו שיחקה נורא? שהמתאמים החדשים, כולל ה-OC, היו כישלון מוחלט, ואכן פוטרו כעבור עונה בלבד?

ג'סטין הרברט, היום, לעניות דעתי - הוא לא קיובי טופ-8 בליגה, ובהחלט אינו מוגדר עילית, כשאני מנסה לייצר רשימה של קיוביז שהייתי בונה איתם קבוצה מאפס. הוא לא יכול להתיימר להיות כזה, כל עוד הוא ממשיך להתכווץ במשחקים הכי חשובים בקריירה שלו. בהינתן הבחירה - לא הייתי רוצה בקבוצה שלי קיובי שלא הראה יכולת להוציא מעצמו את המיטב בפלייאוף. קיובי עילית אמור לצמצם את השפעת הנסיבות הלא אידיאליות סביבו, ולהוציא מעצמו ומאחרים את המיטב במשחקים האלה. משחקים את המשחק ובונים קבוצות כדי לזכות באליפויות, ולא כדי לייצר היילייטס לסושיאל.

על מה כולם מדברים? האם מייק טומלין הוא בכלל מאמן טוב?

על מה כולם צריכים לדבר? האם מייק טומלין פשוט מיצה בפיטסבורג?

הסטילרס הם מי שחשבנו שהם. בקידום למשחק כתבתי שהסטילרס יצטרכו לשבור את השבלונה של המשחק שלהם בהתקפה כדי להפתיע כאן. התייחסתי לג'יילן וורן, ולג'סטין פילדס (שאכן קיבל כמה סנאפים, אבל רק בדאונים שלישיים קצרים). אבל זו התמונה שהכי מייצגת את העובדה, שהם פשוט פעלו בצורה הפוכה לגמרי - עם פאנט במצב של 4th&inches בדרייב השני שלהם בהתקפה.

בדרייב הקודם, למי שלא זוכר - למאר והנרי הצעידו את הרייבנס לאורך 95 יארדים ב-13 מהלכים (כולם מהלכי ריצה!). הם כבר אותתו לטומלין שיהיה לו קשה מאוד לעצור אותם, גם בלי זיי פלאוורס על המגרש (זה נגמר ב-28 תוך מחצית וקצת)... נכון, המיקום על המגרש בעייתי מאוד. אבל מה גרם לו לחשוב שיש לו את הפריווילגיה, כאנדרדוג של 8.5 נקודות בחוץ, לא לנסות להאריך דרייבים כמה שהוא יכול? למה לבחור לרדת מהמגרש אחרי 3 מהלכים, ולא לנסות לתת להגנה שלך, שקיבלה לפני 5 דקות אגרוף לפנים, הזדמנות לקצת מנוחה?

הרייבנס רצו במשחק הזה ל-299 יארדים (הנרי עם 26 ל-186, למאר עם 15 ל-81) ב-6 יארדים בממוצע לניסיון. זה שיא פרנצ'ייז של הרייבנס, והכי הרבה יארדים שהסטילרס איפשרו על הקרקע במשחק פלייאוף אי פעם. זה שווה ליריבה הפסד ב-99.9% מהזמן. למה הסטילרס לא הצליחו לעצור את הצמד הזה? התשובה הפשוטה היא - שזה מאוד, מאוד, מאוד קשה לכל הגנה באשר היא. לעצור כל אחד מאלה בנפרד זה סיפור, וכששניהם ביחד, מבצעים Zone Read פעם אחר פעם. למאר ראה שהאדג'ים קיבלו הנחיה לתקל את הנרי לפני הכול, קרא אותם בהתאם, וניצל זאת כדי לברוח מהפוקט ולהשיג יארדים משמעותיים בכל ניסיון.

וכעת, לטומלין: כמה מאמנים היו מוציאים הרבה יותר מהסגל הזה של הסטילרס? לא חושב שיותר מ-10 אחרים היום בליגה. הוא תמיד שומר על הקבוצה קרובה לפלייאוף, ותמיד מסיים במאזן חיובי, אבל לא רשם ניצחון פלייאוף אחד מאז פרישתו של ביג-בן.

ולכן, כמו שאני טוען לגבי קייל שנהאן בניינרס - מגיעה נקודה שבה סחטת את הלימון מעל ומעבר. יש נקודה שבה שני הצדדים הגיעו לתקרה מסוימת, בגלל שחיקה או גישות שעבדו בעבר וכבר לא תואמות היום לליגה או לסגל הקיים, וירוויחו יותר מפרידה הדדית. לסיכום: מייק טומלין - מאמן טוב, אבל כבר לא מאמן טוב לסטילרס.

על מה כולם מדברים? למאר או אלן ל-MVP?

על מה כולם צריכים לדבר? ג'יימס קוק לא נבחר לפרו-בול השנה (הוא פשוט אנדרייטד באופן כללי)

משחק שנפתח בסערה, מול 50 אוהדי פוטבול באירוע הקהילה של "פיק סיקס", עם פצצה של בו ניקס לחברו לשעבר באורגון, טרוי פרנקלין, נגמר בקול ענות חלושה - עם Blowout שכל כולו בילס, בילס, בילס.

זהו, כנראה המשחק שהכי מתאים בו להעלות את הנקודה הבאה: הסיד השביעי נכנס לפורמט הפלייאוף לפני 5 עונות, ומאז - רק שניים מתוך 10 המשחקים הוכרע בהפרש של סקור אחד. זה נתון מעט מטעה, כי בעונה שעברה, למשל - הפאקרס היו הסיד השביעי והם אלה שפירקו את הקאובויס (סיד 2), ועדיין: האם הפורמט הזה הוא הצלחה או כישלון לפי מידת התחרותיות במשחקים האלה, השנה ובכלל?

הברונקוס לא הצליחו להאט את הריצה של הבילס (210 יארדים במשחק, ב-4.8 לניסיון), ובשילוב עם אחוז ההמרה הנמוך שלהם בדאונים 3-4 (3 מ-12, לעומת 10 מ-17 של הבילס) זה הוביל את הבילס לנצח 42-18 בקרב על השעון. להתקפה שלא ממש מצטיינת במהלכים גדולים, זה היה גזר דין מוות. הבילס נכנסו למשחק הזה נחושים לרוץ, והם השתמשו במערכים של 6 שחקנים על קו ההתקפה, או יותר, ב-22.2% מהמהלכים שלהם הכונה - הנתון השלישי בגובהו שלהם העונה (לאורך העונה - הם מובילים את הליגה בשימוש במערכים שכאלה, עם 14.4% תדירות שימוש בממוצע למשחק).

הניתוח המלא של הפלייאוף: בבלוג פיק סיקס

הבילס עשו את מה שהיה צריך, ועכשיו מגיע המבחן האמיתי - רייבנס בבית, ואז (אולי) צ'יפס ב-KC. בשבועיים הקרובים נבין האם הקבוצה הזאת באמת שונה מאלו שראינו ב-4 השנים הקודמות, או שלא.

ולסיכום העונה של הברונקוס: כמו במקרה של הסטילרס, עשו מעל ומעבר למה שציפיתי מהם. הפתעה נעימה מאוד, בו ניקס נראה טוב מאוד, בעיקר מהצד המנטאלי ובהיבט של שמירה על הכדור. ידענו שהוא אתלט טוב מאוד, אבל הייתי רוצה לראות אותו מקבל החלטות טובות יותר מבחינת תזמון סקראמבלים. וכמובן - לגלות אם עוד כישרון בעמדת רסיבר/RB תאפשר לו לבחון את עומק המגרש לעיתים קרובות יותר. עבודה מעולה של שון פייטון וואנס ג'וזף עם חומר השחקנים הזה.

על מה כולם מדברים? איי.ג'יי בראון קרא ספר על הספסל (גישה בעייתית?), והרטס לא מסר למספיק יארדים.

על מה כולם צריכים לדבר? האיגלס היו דומיננטיים וניצחו את הפאקרס בהפרש הגבוה ביותר שהפסידו בו העונה.

אומרים עליי שאני משוחד לטובת האיגלס והרטס, אז בטח תצפו לשמוע אותי מנסה להסביר למה השורה הסטטיסטית של הרטס (131 יארדים ב-13 השלמות מ-21) זו בעצם תצוגה מופלאה שאני משוכנע שתספיק גם להמשך הדרך, ושיש הרבה מעבר למספרים וכו'. ובכן... ממש, ממש לא.

אני חושב שהרטס שיחק לא טוב, בעיקר ברבעים 2-3, ושההתקפה בזבזה הזדמנות אחר הזדמנות שההגנה ייצרה לה כדי לגמור את המשחק הרבה לפני הרבע הרביעי.

אם אני מסתכל בסך הכול על הסגל הזה והביצועים שלו - שתי הסיבות העיקריות שלי לדאגה/ספק, הן ג'יילן הרטס והבועט ג'ייק אליוט (שפספס גם הפעם XP). הראנינג בק ברמת סופרבול, קו ההתקפה ברמת סופרבול, ההגנה הכי טובה בליגה (מקווה שגם אחרי הפציעה של הליינבקר המעולה, נקובי דין), קו ההגנה - מספיק טוב כדי לקחת סופרבול. לגבי השניים הראשונים - אני לא יודע. העונה, לא ממש ראיתי את הרטס מתפקד בשוט-אאוט. בעבר? בהחלט כן. הוא ניצח את ג'וש אלן ומהומס בעונה שעברה, הוא ניצח את למאר ובורו העונה. אבל הוא בהחלט נראה חלוד (בקושי התאמן שלושה שבועות לפני המשחק, כן?) וניכר שהאיגלס העדיפו שהוא בעיקר ינהל את המשחק הזה, ולא הרבה מעבר.

ולגרין ביי. המסנגרים יספרו שג'ורדן לאב היה מקום 9 בליגה ב-EPA בממוצע למהלך, שביעי בצירוף EPA+CPOE ועשירי ביארדים בממוצע לניסיון מסירה, כשכל זה קרה כשהוא טופ 3 בליגה מבחינת כמות הדרופים של הרסיברים שלו.

המקטרגים יספרו שאם נוציא מהמשוואה מהלכים כמו סקרינים, RPO ופלייאקשן, ונסתכל רק על מהלכי מסירה "טהורים" מהפוקט - הוא השלים רק 57.5% מהמסירות שלו, עם 15-15 ביחס טאצ'דאונים ל-INT, ופאסר רייטינג 77.6.

וגזר הדין שלי? נותן לו עוד שנה כדי להכריע. החוזה גם ככה כובל, ואני רוצה לראות אותו עם WR1 מובהק. העונה הוא שיחק בפלייאוף פחות טוב מהתצוגות שלו בעונה שעברה, זה בטוח.

על מה כולם מדברים? עוד דרייב מנצח של ג'יידן דניאלס

על מה כולם צריכים לדבר? טוד באוולס שוב עלה לקבוצה שלו ביוקר בניהול משחק כושל

נמשיך בקו שמוביל את הטור הזה - יש אנשים שמתרצים תירוצים, ויש אנשים שמנצחים משחקים. לג'יידן דניאלס היו העונה את כל התירוצים בעולם להיכשל: אין לו אפילו רסיבר אחד ראוי מעבר לטרי מקלורין. אין לו כוכבים בבקפילד, אין לו הגנה טובה במיוחד, ואין לו מאמן או פלייקולר טופ 5, או אפילו טופ 10. אבל הוא מנצח משחקים, ומנצח אותם בענק, כרוקי. בחודשיים האחרונים, הוא הוביל את הקבוצה שלו לדרייב מנצח בשלושה משחקים: נגד האיגלס, נגד הפלקונס ובמשחק הזה נגד הבאקס, בשלב הנוק-אאוט.

גם במשחק הזה - משחק ריצה לא היה לו לסייע. הקבוצה השיגה רק 82 יארדים על הקרקע ב-2.5 לניסיון, כשהוא מוביל את הקבוצה עם 36. כשהקבוצה הייתה צריכה יארד אחד בדאון 3, היא לא הלכה לבריאן רובינסון, היא הלכה רק לג'יידן.

בפרימיירה שלו בפוסטסיזן, הוא השלים 24 מ-35 מסירות ל-268 יארדים, עם 2 טאצ'דאונים, וללא איבודים. מתוך 35 ניסיונות מסירה, 10 עברו מעל עשרה יארדים באוויר, והוא השלים 9 מהן ל-159 יארדים, 2 טאצ'דאונים ופאסר רייטינג מושלם של 158.3.

האם האיש הזה לבדו, שהפך את הגורל של הפרנצ'ייז הכושל הזה, יספיק לבדו בדטרויט? כנראה שלא, אבל זה עדיין מדהים לראות איך פרנצ'ייז קיובי יכול להיות ההבדל בין קבוצה של 4-13 לקבוצה של 12 ניצחונות ודייט עם הסיד הראשון בדוויז'נאל.

ונעבור לטמפה... אוי, טמפה, טמפה... עוקבים-אוהדים של הקבוצה שאלו אותי: איך אתה מסביר את זה שטוד באוולס החליט לא ללכת על כל הקופה במצב של דאון 4 ו-3 - כשההתקפה שלו הזיזה היטב את הכדור כל המשחק, וההגנה לא ממש הצליחה להאט את וושינגטון.

יש קו מקשר ברור בין הפאנט של טומלין, לפילד גול של באוולס - מי שמגיע למשחק פלייאוף, ומשחק כדי לא להפסיד - לרוב אכן מפסיד. בטח במשחק שבו ההגנה שלו לא הראתה יכולת להאט את ההתקפה היריבה.

על מה כולם מדברים? סאם דארנולד נראה כמו הגרסה מהג'טס ועלה לעצמו ב-20 מיליון דולר לשנה בחוזה.

על מה כולם צריכים לדבר? קו ההגנה של הראמס - מישהו זוכר בכלל אחד בשם אארון דונלד?

שנתיים אחרי שהויקינגס נראו כמו קבוצת 13 הניצחונות הכי מאכזבת בתולדות הליגה... הם מצליחים להיראות כמו קבוצת 14 הניצחונות הכי מאכזבת בתולדות הליגה. אז האם הקבוצה הזאת, כמו ההיא, הייתה באמת אחיזת עיניים מושלמת?

אני לא חושב. אני חושב שהויקינגס קבוצה שמאומנת טוב, עם לא מעט כישרון באיזורים חשובים של המערך, אבל עם בעיות באיזורים אחרים (קו ההתקפה! טעיתי כאן בהערכה שלו בגדול), שהתמודדה מול יריבה עם קיובי ומאמן מנוסים וטובים יותר. לרוב, בפלייאוף, הקבוצה עם QB ו-HC הטובים יותר גם תנצח. כאן זה אפילו לא היה קרוב.

בתחילת העונה כולם דיברו על הבן-של גארי קוביאק, קלינט קוביאק, שהיה מתאם ההתקפה של הסיינטס, שפתחו את העונה בסערה. אבל מה שחשוב הוא לא איך שאתה מתחיל, אלא איך שאתה מסיים - ומסתבר היום שהבן-של שהיה צריך לדבר אליו אז הוא בכלל הבן של המאמן האגדי דון שולה, כריס, ה-DC החדש של הראמס (החליף את ראחים מוריס, שהלך לאמן את הפלקונס): בישורת האחרונה של העונה הרגילה, ובפלייאוף - ההגנה של הראמס ספגה 10 נקודות או פחות בארבעה מבין חמישה משחקים, כשיוצא הדופן היחיד הוא המשחק חסר החשיבות מול הסיהוקס בשבוע 18.

במשחק הזה ספציפית, הם השוו שיא פלייאוף של כל הזמנים עם 9 סאקים (6 מהם במחצית הראשונה בלבד). אם התייחסתי בעבר לאופן שבו האיגלס התגברו בענק על הפרישה של ההול-אוף-פיימר העתידי, ג'ייסון קלסי, על קו ההתקפה - אז הראמס עשו עבודה לא פחות מרשימה בקו ההגנה שנפרד מאארון דונלד. לס סניד, ה-GM, הצליח להרכיב קו הגנה מפלצתי, תוך שהוא משקיע בו הכי מעט כסף על משכורות בליגה - 39 מיליון דולרים בלבד (כ-30 פחות מהקבוצה הבאה ברשימה!). תוצאה של כמה וכמה הום-ראנים בשני הדראפטים האחרונים.

בסך הכול, דארנולד היה תחת לחץ ב-71.4% מהדרופבקים שלו. כמו שלא כל הבליצים נולדו שווים, כך גם כל הלחצים - לפי נתוני NextGen - רק 5 מתוך 27 לחצים על דארנולד היו מהירים (בהגדרה לחץ שמגיע לקיובי תוך פחות מ-2 שניות). בכולם, הראשר לא התמודד עם שום חסימה בדרך לדארנולד. אם נשווה את זה לג'סטין הרברט, למשל - אצלו 11 מתוך 18 הוגדרו כלחצים מהירים. רוב הלחצים הגיעו מצד שמאל, ולפי נתוני PFF, לא פחות מ-12 מהם נרשמו על שמו של קאם רובינסון, המחליף של כריסטיאן דאריסו.

משום מה, למרות כל זה, סאם דארנולד אחז בכדור 3.15 שניות בממוצע במשחק הזה, לפני ששיחרר את מסירה מהיד, והיה אחראי ל-7 מתוך תשעת הסאקים שספג. בסך הכול, בשני המשחקים האחרונים - דארנולד השלים 4 מתוך 19 מסירות בלבד כשהיה תחת לחץ, עם INT ו-5 סאקים.